מעברות בשנות החמישים

לאחר הקמת מדינת ישראל החלו גלי עלייה המוניים לישראל. עולים רבים הגיעו בתקופת זמן קצרה, והיה צורך למצוא לכולם מקום מגורים. לוי אשכול, ששימש אז כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, הגה את רעיון המעברות. המעברות הוקמו ברחבי הארץ, לרוב בסמיכות ליישובים ותיקים, כדי שהעולים יוכלו להשתלב שם בעבודות שונות, ולא יהיו תלויים במימון הסוכנות היהודית. תכניתו של אשכול יצאה לפועל במהירות, וכבר בשנת 1950 הוקמה המעברה הראשונה בהרי ירושלים. המעברות נבנו כדי לתת מענה זמני בלבד לדיור העולים, עד שיועברו למבני קבע. מסיבה זו היו המבנים שהוקמו דלים: אוהלים, פחונים, אסבסטונים וצריפונים.

תנאי התברואה במעברות היו קשים. לא הייתה אספקה סדירה של חשמל ושל מים, הצפיפות הייתה רבה, ולעולים היה קשה למצוא מקומות עבודה. המבנים הארעיים היו חשופים לפגעי מזג האוויר: בקיץ – לחום, ובחורף - לגשמים ולשלג. המעברות לא החזיקו מעמד זמן רב, ועד שנת 1960 הועברו רוב העולים לדיור קבע. המקומות, שבהם הוקמו המעברות, הפכו לערים ולעיירות חדשות או לשכונות חדשות בתוך הערים הקיימות.