בתקופה שבין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים הייתה ירושלים מחולקת לצד ירדני ולצד ישראלי. בשנת 1967 אוחדו שני חלקיה של ירושלים, ונקבע "יום ירושלים" לציון המאורע. מעניין להיווכח כי כבר בשנות ה-30, בזמן שבו ירושלים הייתה מאוחדת תחת שלטון בריטי, דנו בסוכנות היהודית על הצעות אופרטיביות לחלוקת העיר לחלק יהודי ולחלק בריטי או ערבי – בדומה לחלוקת העיר לאחר הסכמי שביתת הנשק עם ירדן.
נשאלת השאלה מה הוביל את הנהלת הסוכנות לדון על חלוקת ירושלים. מתברר כי השאלה נדונה בעקבות הגעתה של הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל (Peel) לארץ ישראל בכדי לחקור את הסיבות לפרוץ המרד הערבי הגדול (1939-1936). מסקנותיה פורסמו ביולי 1937, ואחת ההמלצות הייתה חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: ערבית ויהודית. בהמלצה הוחלט להשאיר את ירושלים וסביבותיה כשטח בינלאומי בשליטה בריטית כדי לאפשר גישה חופשית ובטוחה לכל התושבים. את פרטי קביעת קו הגבול השאירה ועדת פיל לטיפולה של ועדה טכנית חדשה.
ישיבת הפתיחה של ועדת פיל בירושלים בנוכחות הנציב ארתור ווקופ, פקידים בריטיים ונציגים יהודים וערביים.
צילום: צבי אורון (NZO\634335)
הייתה זו הפעם הראשונה שעל השולחן עלתה הצעת חלוקה, והתברר כי השטח שהוקצה למדינה היהודית היה קטן – כחמישית משטח הארץ. עוד בטרם פורסמו מסקנות הוועדה הבין ד"ר חיים ויצמן לאן נושבת הרוח. הוא כבר הכריע בעד קבלת התכנית, ותכנן לשכנע את הבריטים להרחיב את גבולות החלק היהודי, שיכלול גם אזורים בירושלים החדשה. ויצמן דיווח על כך בישיבת הוועד הפועל הציוני במטרה לגייס את תמיכתם של מנהיגי היישוב. דוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות, קיבל את הרעיון בהתלהבות, ומשה שרתוק, ראש המחלקה המדינית, סייע לקידום התכנית למרות היסוסיו. ההתנגדות המשמעותית הראשונה הגיעה מצִדו של מנחם אוסישקין, נשיא קק"ל, שתבע כי ההנהלה תוציא הודעה רשמית הדוחה את רעיון החלוקה. הוחלט לפרסם בפומבי התנגדות לכל ניסיון לצמצם את שטחו של הבית הלאומי אך לתת להנהלה חופש לדון על הצעת חלוקה, אם תונח לפניה.
מנחם אוסישקין בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית מתייחס לרעיון שהעלתה ועדת פיל בפני חיים ויצמן לחלק את הארץ ומציע לכתוב מכתב תשובה ובו לשלול את הרעיון, 10.1.1937 (S100)
עד לפרסום הרשמי של דו"ח הוועדה המלכותית נערכו הדיונים על החלוקה בעיקר בתוך ההנהגה הציונית בארץ ישראל. לאחר פרסומו הצטרפו אישים רבים לדיון, שנערך בעיקר מעל דפי העיתונות. פולמוס עז התקיים בין תומכי החלוקה לשוללים אותה. כל העולם היהודי עסק בהיבטים שונים של התוכנית, ונאלץ לגבש לעצמו עמדה בנושא.
עיתון "הבקר" לאחר פרסום מסקנות הוועדה המלכותית (כ"ט תמוז תרצ"ז 8.7.1937) ועל מחאתו של ג'יימס רוטשילד
(כ' אב תרצ"ז 28.7.1937)
בשלב זה מרבית החברים בהנהלת הסוכנות תמכו בתכנית כבסיס לחלוקה עתידית, שתכלול במדינה היהודית גם חלק מירושלים. כדי לבחון כיצד ניתן לחלק את העיר הקימה המחלקה המדינית של הסוכנות בנובמבר 1937 ועדה סודית בשם "ועדת ירושלים".
בישיבתה הראשונה של ועדת ירושלים הדגיש היו"ר דב יוסף, כי הנוכחים אינם מתחייבים לעמדה מסוימת לגבי תכנית החלוקה. תפקידם היה להכין חומר לקראת הגעתה לארץ של ועדת וודהד, שהוקמה לבחינת יישום החלטותיה של ועדת פיל. דב יוסף הציע להתמקד בנקודות הבאות:
א. הוכחת חשיבותה ההיסטורית של ירושלים לעם היהודי.
ב. הצגת התפתחות העיר בשנים האחרונות בעיקר על ידי תושביה היהודיים והאפשרות לחלוקת העיר לפי מצבה הגיאוגרפי.
ג. הוכחת האפשרות להקמת עיר יהודית נפרדת בהתבסס על השוואה לערים דומות בעולם.
דב יוסף הדגיש את הצורך בהכנת תכניות ביצועיות לחלוקת העיר, משום ש"יש נטיה אצל הפקידות האנגלית בארץ להִלחם בסיפוח החלק היהודי של ירושלים למדינה היהודית על ידי הדגשת הקשיים הטכניים שבדבר".
פרוטוקול ישיבתה הראשונה של ועדת ירושלים, 17.12.1937. דב יוסף מציג את מטרות הוועדה (S25\5119)
חברי הוועדה שובצו בוועדות משנה: ועדה היסטורית, ועדה משפטית, ועדה כלכלית-מנהלתית וועדה גיאוגרפית. מקס הקר, מהנדס בניין ומים, התמחה בטופוגרפיה של העיר ירושלים והצטרף לוועדה הגיאוגרפית כמומחה. הוא בחן את האפשרויות השונות לחלוקת ירושלים, ושירטט את המפה, שהוגשה לוועדת וודהד. האינטרס המרכזי שראה לנגד עיניו היה יצירת עיר מאוחדת בעלת ריכוזים יהודיים. לצורך כך חילק הקר את ירושלים לחמישה אזורי משנה. האזור הראשון כלל את בית וגן, בית הכרם וקריית משה, והאזור השני כלל את רוממה, מאה שערים ורחוב יפו. שני אזורים אלה, שבהם התגורר חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית, תוכננו לשמש בסיס לירושלים היהודית תוך השארת ציר יפו בשליטה בריטית. האזור השלישי כלל את הר הצופים – אזור בעל משמעות סמלית רבה אך ללא אוכלוסייה יהודית. על האזור הרביעי, בדרום ירושלים הוסכם כפשרה לוותר ולא להפכו למובלעת יהודית. האזור החמישי כלל את העיר העתיקה וסביבתה, שלמרות סמליותו וחשיבותו הרבה ליהדות, היה ברור כי הבריטים לא יהיו מוכנים לוותר על שליטה בו.
פרוטוקול ועדת המשנה הגיאוגרפית של ועדת ירושלים, 24.12.1937. מקס הקר מסביר את העקרונות עליהם ביסס את הצעתו לחלוקת העיר: א. הקשר ההיסטורי. ב. יצירת גוש יהודי רצוף. ג. צרכי הביטחון. הקר התקשה לוותר לחלוטין על העיר העתיקה, וניסה לכלול אתרים היסטוריים בחלוקה שהציע. (S25\9239)
מפת הסוכנות היהודית לחלוקת העיר שהוגשה לוועדת וודהד, 1938 (MM\30)
המפה היא התיעוד הגרפי הראשון להצעתה של התנועה הציונית לחלוקת ירושלים. ההחלטה כי השטח הדרומי של ירושלים ואזור העיר העתיקה, כולל האתרים הקדושים, לא ייכללו בעיר היהודית מעידה, כי השיקולים המעשיים גברו על הרגשות הלאומיים ביחס לסמלים היהודיים. לעומת זאת הוחלט להתעקש על צירוף הר הצופים לחלק היהודי כמרכז אינטלקטואלי-תרבותי. גודלו של השטח היהודי שהוצע במפה היה 15,950 דונם, והתגוררו בו כ-91% מיהודי העיר ורק 5% מתושביו היו ערבים. נכללו בו 87% מכלל 5,630 המבנים היהודיים בעיר. במפה סומנו שטחים לא מיושבים רבים, שיועדו להתיישבות יהודית עתידית או לשליטה טקטית-טופוגרפית.
דוד בן-גוריון מתייחס לטענות על כך שוויתרו מראש על שליטה בעיר העתיקה: מוטב לא לבקש את המקומות הקדושים כדי לא לגרום לתסיסה בקרב הערבים. מתוך פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות 23.5.1938 (S100)
ועדת וודהד פרסמה את המלצותיה באוקטובר 1938, ושללה מכל וכל את הצעת חלוקת ירושלים כפי שבאה לידי ביטוי במפה זו, ואף הטילה ספק באפשרויות לחלוקת פלשתינה למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ייתכן כי הוועדה הונחתה מראש לסגת מתוכנית החלוקה כדי לפייס את דעת העולם הערבי. רעיון החלוקה עלה שוב רק כעשור לאחר מכן בהמלצותיה של ועדת אונסקו"פ.
לקריאה נוספת: יאיר פז, "'ירושלים החדשה' בתכנית הסוכנות היהודית לחלוקת ירושלים (1938-1937)" בתוך קתדרה 72, תמוז תשנ"ד, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים.