ירושלים: עיר של שנוררות ושנוררים

בין אוספי הארכיון שמורים תעודות, חיבורים ומכתבים שבהם ניתן לגלות מידע היסטורי גם על המחבר וגם על התקופה וההקשר שבו נכתבו. המכתב הבא, שכתוב בלשון חדה וחריפה, נמצא בארכיונו של יוסף מיוחס, והוא מלמד אותנו רבות על האיש ועל ההקשר שבו נכתב.

 

יוסף מיוחס, 1920 (PHG\1018043)אבל קודם קצת רקע: כותב המכתב הוא יוסף בן רחמים נתן מיוחס. הוא נולד בשנת 1868, נצר לשושלת רבנים ספרדית ידועה שחיה בירושלים למעלה מ- 260 שנה. אומנם הוא נולד בתחומי ה"יישוב הישן" אך חייו היו מלאים בפעילות הקשורה להתחדשותו של היישוב. הוא למד הוראה והיה ממקימי שכונת שערי צדק (על שמה נקרא בית החולים), אחת מהשכונות שנבנו מחוץ לחומות בירושלים. הוא הקפיד לדבר בעברית בביתו, כפי שמצופה מחתנו של יחיאל מיכל פינס ומגיסו של דוד ילין. נוסף להיותו מורה, מחנך וסופר עברי, הוא היה ממייסדי בית הספרים הלאומי, נציג של ועדות שונות של העדה הספרדית בירושלים, חבר בוועד הלאומי ובמוסדות ציבור נוספים.
 
השנה שבה נכתב המכתב היא שנת תרע"א, 1910. ארץ ישראל הייתה נתונה תחת שלטון האימפריה העות'מנית. האוכלוסייה היהודית בירושלים גדלה מאוד והוקמו שכונות חדשות. העיר עברה שינויים משמעותיים בדרך להפיכתה לעיר מודרנית: הוקמו בתי חולים, נסללו דרכים חדשות, נחנכה רכבת, ואנשי ירושלים, שבעבר הסתמכו על כספי החלוקה, החלו בתהליך של מעבר לפרנסה עצמאית. כספי החלוקה נאספו מיהודים בתפוצות כבר במאה ה-17, וחולקו ליהודים בארץ ישראל כדי שילמדו תורה ולא יצטרכו לדאוג לפרנסתם. לקראת סוף המאה ה-19 גברה הביקורת בקרב דור ההשכלה נגד הסדר החלוקה של תושבי הארץ. היהודים בגולה רצו שהיהודים בארץ ישראל יהיו עצמאיים ויפתחו דרכים להיות יצרניים יותר. בירושלים שרר עוני רב, כך שלמרות התקדמותה של העיר והקמת מוסדות לכלכלה עצמאית היה צורך תמידי בתרומות.
 
 מתוך מכתבו של יוסף מיוחס (A58\2)
 
ירושלים, מאוסף צדוק בסן (GNZB\401648)יוסף מיוחס ממען את מכתבו ליהושע זליג פרסיץ, סוחר עשיר ממוסקבה, שהגיע לביקור בארץ ישראל יחד עם אשתו בחודש תשרי של שנת 1910. משפחת פרסיץ הייתה משפחה של נדבנים ידועים, שתרמה לישיבות רבות ברוסיה. ביקורם בארץ ישראל נמשך שלושה שבועות במהלכן הכירו את תושבי העיר וכנראה שגם תרמו להם מכספם. מיוחס התרשם עמוקות מפרסיץ וחש צורך לכתוב לו מכתב זמן קצר לאחר שחזר לביתו במוסקבה:
 
"...אמנם אין אני יודע אם כבר הספקת לנער את עפר הקדש מעל בגדיך, או אם כבר נרפאו רגליך מהמכות הרבות שהֻכו באבנים הרבות שבמרצפות דרכינו, אך זאת אני יודע שאפילו אם כבר האבקת את בגדיך, וכל זכר לא נשאר לפצעי רגליך, - הרשמים מכל אשר ראו עיניך, ומכל אשר שמעו אזניך, בשבתך בתוככי ירושלים, עודם חיים ורעננים בזכרונך הטוב, ולבך מלא רגשות נעלים רגשות חמים לאותה הארץ ..."
 
מיוחס קובל במכתבו על דעות מקובלות שיש ליהודים בעולם על תושבי ירושלים, בייחוד לעשירים מביניהם שיכולים לתרום מכספם ולעזור לתושבים. הוא קורא לדעות הללו "שקרים מוסכמים".
 
"רובם של אדירי אחינו שבחו"ל ועשיריהם, עולים אל ארץ הקדש דוקא על מנת לראות אותה, ולא על מנת להראות בה, כלומר לשם תענוג בעלמא, אך לא לשם התענינות במצבה ובקדמתה, מפני שמאמינים הם – כאמור – בשקרים המֻסכמים המסֻפרים להם למפרע  על ידי חבר מרגלים מָשבעים, לאמור: עיר של שנוררות ושנוררים היא הבת ירושלים, עיר שכֻלה מלאה גנבים וגזלנים, חנפים וצבועים, ועל כן צריך להזהר הרבה מפני "פגיעתם הרעה"... וכך אמנם עושים לא מעט מהתירים האלה, שומעים לעצת יועציהם, באים, רואים, ושבים כלעומת שבאו, ובלבם אותם השקרים המֻסכמים, ובפיהם אותן הפרזות הריקות והמכאיבות."
 
מתוך מכתבו של יוסף מיוחס (A58\2)
 
לאנשי ירושלים יש תדמית של "שנוררים", מלקטים כספים שלא בצדק. ככל הנראה תדמית זו נבעה מהתלות בכספי החלוקה או בתרומות שונות של נדבנים. לפי מיוחס ישנם רבים שמאמינים בכך, וכשהם באים לבקר בארץ ישראל הם מתרחקים מהתושבים המקומיים. הם משתכנים בבתי מלון נוצריים ולא יוצרים קשר עם התושבים וכך דעתם נשארת כמקודם. היחס הזה מכאיב ומפריע למיוחס.
 
דמות ירושלמית בתוך אלבום המסע של אדולף פרידמן לארץ ישראל, 1903 (PHAL\1620017)"רק חלק קטן, מיעוטא דמיעוטא של תירינו העשירים באים לראות הכצעקתה הבאה אליהם כן היא, באמת, ובהתחקותם על שרש כל דבר בסבלנות יהודית, ונוכחו לדעת ש"אין השד שחור כל כך" ושאין הכל חשך ולא אור, אלא שגם אור יקרות, אור של מפעלים ומוסדות מופתיים האומרים "דרשונו" הולכים ונעשים על ידי שנוררות זו... ולא עוד אלא שהעולים האלה לומדים פרק שלם בהלכות יצירת מפעלי חסד שונים אצל שנוררי ירושלים, ובצאתם את הארץ המה בבחינת משפיעים ומָשפעים, משפיעים בחומר ומָשפיעים ברוח"
 
לפי מיוחס יש מיעוט של אנשים שמגיעים לבקר בארץ ישראל ובאמת מנסים להכיר את התושבים. כאשר הם מכירים אותם לעומק הם מבינים שבעצם מדובר באנשים טובים שיכולים להעניק הרבה מה"רוח" שלהם. ניתן ללמוד מהם על מפעלי צדקה בחברה ועל יוזמות שונות שמטרתן לקדם את האוכלוסייה. בעצם התורמים יוצאים נשכרים אף הם.
 
"ואתה אדוני היית כאחד מאלה האחרונים... וצדקתך את יושבי ירושלים תעמוד לעד, מפני שנתת להם בפנים מסבירים. ולא על נקלה ישכח שמך הטוב ושם רעיתך הכבודה מעל לבם של בני ציון היקרים המסולאים מפז."
 
מר פרסיץ נכנס לקטגוריה השנייה: הוא בא להכיר את ירושלים ואנשיה באמת ולא שם ליבו לתדמית הרעה שיש להם. הוא הסביר להם פנים ותרם להם מכספו.
 
מתוך מכתבו של יוסף מיוחס (A58\2)
 
מיוחס חותם על המכתב שכתב "איש ירושלים" – כינוי שמבטא את החשיבות שהוא נותן למקום שהוא גר בו.