ב- 1914, הוקמו באלכסנדריה שבמצרים שני מחנות פליטים, מחנה גאבארי ומחנה מפרוזה, עבור למעלה מאלף יהודים בעלי נתינויות זרות שגורשו על ידי העות'מאנים ממקומות שונים בארץ ישראל, או שעזבו בשל התנאים הקשים שנוצרו מפאת הלחימה. רוב הפליטים גורשו בשל סירובם לקבל על עצמם נתינות עות'מאנית.
במחנה גאבארי היה צעיר בן 34, יוסף טרומפלדור, מקיבוץ דגניה, שבניגוד לרוב חברי הקיבוץ, סירב להתעת'מן משום שהאמין כי מטרות התנועה הציונית יתגשמו רק עם ניצחון של מעצמות ההסכמה וביסוס שליטתן בארץ ישראל. זמן קצר לאחר הקמת מחנה גאבארי הגיע אליו צעיר נוסף בן 34, זאב ז'בוטינסקי. גם הוא, בדומה לטרומפלדור, האמין כי תבוסת העות'מאנים במלחמה תשחק לטובת הציונים, ואף יותר מכך – הוא האמין כי על הציונים לקחת חלק אקטיבי בקידום תבוסה זו. ז'בוטינסקי האמין שביחסי הכוחות העתידיים שיווצרו אחרי המלחמה - בריטניה, ולא העות'מאנים, היא זו שתוכל להעניק לציונים בית לאומי בארץ ישראל. על כן, הוא טען, יש להוכיח להם נאמנות על ידי הקמת גדוד יהודי לוחם שיילחם במסגרת צבא האימפריה הבריטית.
רעיונותיו של ז'בוטינסקי זכו להתנגדות מצד רובה של ההנהגה הציונית, שהאמינה כי צעד כזה יחשוף את היהודים בארץ לנקמה מצד השלטונות העות'מאניים, אולם הוא מצא שותף מחוייב למטרה, בדמותו של טרומפלדור. השניים פתחו במסע לשכנוע הצבא הבריטי בהקמת הגדוד. אנשי הצבא הבריטי התרצו להקמת הכוח, אך בשינויים קלים: הגדוד לא יהיה כוח לוחם, אלא יהווה יחידת תובלת אספקה אל החזית, וייפעל בגזרת הדרדנלים.
ב- 1.4.1915, נשבעו 160 חיילים יהודים אמונים לגדוד. מפקד הגדוד היה הקולונל הבריטי ג'ון פיטרסון, וסגנו – יוסף טרומפלדור. לאחר תקופת אימונים קצרה הוכנס הגדוד לפעילות. קולונל פיטרסון עזב את הגדוד תוך זמן קצר ויוסף טרומפלדור הפך למפקדו בפועל.
גדוד נהגי הפרדות השתתף במערכה בגליפולי, והעביר אספקה לקווי החזית של הצבא הבריטי. על אף שלא השתתף אקטיבית בלוחמה, הוא זכה להערכה רבה מן הממסד הצבאי הבריטי, וקיומו היווה את הבסיס להקמת הגדודים העבריים בהמשך המלחמה.