חגם של האילנות ושל הצמחים הוא זמן מתאים לספר את סיפורה של רחל ינאית בן-צבי (1979-1886) ואת סיפור המשתלה, שהקימה בירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה.
ההרים החשופים ונטולי העצים שניבטו לעיניה שלרחל ינאית (לבית לישנסקי) כשעלתה לארץ ישראל בשנת 1908, עמדו בניגוד גמור לנופי מולדתה באוקראינה, ארץ המלאה ביערות עבותים וירוקים. רשמיה של רחל ינאית מהארץ מצוטטים בספרה הציורי של רבקה אלפר, "בנות בניר", שיצא לאור בשנת 1946 ושמור באוספי הארכיון הציוני:
"עריית הארץ עמדה לעיני כמראה בלהות. בנתי אז לאנשי ירושלים, עליהם מספר יוסף בן-מתתיהו - איך הקיצו באחד מימי המצור, והרי ירושלים חשופים - עלתה יד הכורת על יערות הרי יהודה. מה מאוד ביקשתי לראותך, ירושלים, שוב ירוקה, מניבה, לנטוע בך עץ, להשיב לך את נטעיך, את רננת חייך."
כדי לשנות את התמונה נסעה רחל ינאית ללמוד אגרונומיה בצרפת, וכשחזרה לארץ בימי מלחמת העולם הראשונה, עבדה בתחנת הניסיונות של אהרון אהרונסון בעתלית. באותו זמן שימשה גם כאשת קשר בין ארגון "השומר" לתנועת "ניל"י". בשנת 1918 נישאה ליצחק בן-צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל.
רחל ינאית עם יצחק בן-צבי במדי הגדוד העברי, 1918 (PHG\1005965)
עם תום מלחמת העולם הראשונה חזרה רחל ינאית לירושלים והחלה לממש את חזונה להפוך את ירושלים לירוקה. אברהם הרצפלד (ממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל) נתן לה מימון ראשוני להקמת משתלה, אותה התעקשה להקים בתוך ירושלים ולא בפריפריה. היא ביקשה להשפיע על חזות העיר ולתרום להפיכת החברה המקומית ליצרנית.
המשתלה נדדה בין מספר מקומות ברחבי העיר, ואם בתחילה הועסקו בה יתומי מלחמה שנזקקו לתמיכה, בהמשך הועסקו בה בעיקר נשים, במתכונת "משקי הפועלות", שפעלו במקומות שונים בארץ. בדצמבר 1921, עם הגעתם לירושלים של חברי "גדוד העבודה", הצטרפו חברות הגדוד לרחל ינאית והחלו לעבוד במשתלה. במקביל חלה עלייה בביקוש לשתילים לנטיעת יערות ברחבי הארץ. מחלקת ההתיישבות של ועד הצירים הזמינה מהמשתלה עצים רבים לפרויקטים שונים.
חוזה בין רחל ינאית ובין מנהל המחלקה לחקלאות ולהתיישבות, יעקב אטינגר, בנוגע לאספקת שתילים מהמשתלה לשנים 1922-1921 (S1\1451)
פירוט שתילים שהוזמנו מהמשתלה של רחל ינאית ע"י המחלקה לחקלאות לשנים 1923-1922 (S15\21254) | מכתב מרחל ינאית למחלקה החקלאית ובו היא מאשרת את אספקת העצים השונים, למעט מספר עצים, 1922 (S15\21254)
המשתלה התרחבה ובשנת 1924 הוקמה באופן זמני ברחביה ליד מנזר רטיסבון. האזור היה שומם באותה עת, והיה קושי רב בהשגת מי השקיה לשתילים. על מנת לשלם על רכישת הקרקע החלו הפועלות לעבוד בגננות בשכונות שונות בירושלים. עובדות המשתלה, ב"משק הפועלות", תרמו לשפע הצמחייה שהתפתחה במקומות שונים בירושלים. רחל ינאית תיארה זאת כך: "אחת עשרה חברות היינו. בית דירתן של החברות היה בגדוד, ומקום עבודתן במשתלה... אושר העבודה מילא את כל הויתנו. ומשיצאנו לעבודת חוץ וחדרנו לכל פינה, לתוך כל שכונה וישוב, גאה לבנו משמחת הכיבוש. בית הכרם – זו השכונה הטובעת בירק – היה מקום עבודתנו הראשון. 14 גנים נטענו בה, עצי נוי ועצי פרי. בידינו חפרנו את הבורות, עקרנו אבנים במכושים... אף כי אין אנו עדיין מומחות לכך. תוך חרדה והיסוס עבדנו, אך במלוא המסירות, וראינו ברכה במעשה ידינו." (מתוך "בנות בניר", רבקה אלפר)
רחל ינאית (שנייה מימין) עם בנות משק הפועלות, 1922 (PHG\1020141)
מכירת פרחי המשתלה של רחל ינאית, ירושלים, 1924-1922 (PHG\1020142 | PHG\1020143)
בשלב מסוים נפסק שיתוף הפעולה עם גדוד העבודה, ול"משק הפועלות" הצטרפו עולות חדשות שהגיעו לארץ. המשתלה שימשה אמצעי להכשיר נשים לעבודה חקלאית ולספק להם מקור תעסוקה בתקופה, שבה אפשרויות העבודה היו מוגבלות. במשתלה גידלו עצים עבור פרויקטים שונים בארץ, ואת הפרחים מכרו לעוברים ושבים בשכונת רחביה. רחל ינאית הצליחה בתושייה רבה להזמין את הנציב העליון ג'ון צ'נסלור לבקר במשתלה, בעקבותיו הזמין שתילים רבים שניטעו במורדות הרי יהודה. לעובדות המשתלה יצא מוניטין של פועלות מסורות ואחראיות.
שטח המשתלה ברחביה לא הספיק לפעילותן של הפועלות, ובשנת 1928 עבר המשק לאזור תלפיות. רחל ינאית הניחה כי לאחר שיוקם "ארמון הנציב" - המשכן הרשמי של הנציב העליון הבריטי תוכל ליהנות מאספקת מים סדירה למשתלה. לאחר שנים אחדות החליטה רחל ינאית לשנות שוב את ייעודו של המשק ולהכשיר נערות לעבודה חקלאית. שמו של המקום השתנה ל"חוות הלימוד", שלימים עברה לבתי הכפר הנטושים בעין כרם. המשתלה ברחביה המשיכה לפעול ולשרת את החווה בתלפיות.
למעלה: הנחת אבן הפינה לבניין חדש בחוות הלימוד בתלפיות, 1938. צילום: צבי אורון (NZO\642134) | למטה: חוות הלימוד בתלפיות, בנות עובדות בשדה, 1936 (PHAL\1620928 | PHAL\1620927)