מאה שנים עברו מאז העביר הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, את המכתב הידוע כהצהרת בלפור אל הלורד ליונל רוטשילד בנובמבר 1917. ההצהרה נוסחה בקפידה במשך כמה חודשים, ועברה את אישורם של אנשי ציבור יהודים-בריטים ושל אנשיו של הלורד בלפור עד להסכמה על הנוסח הסופי. הצהרת בלפור נוצרה משילוב של אינטרסים בריטיים באזור המזרח התיכון, אהדה של מנהיגיה לציונות ומיומנותו הפוליטית של חיים ויצמן הצעיר, שהיה בראשית דרכו בתנועה הציונית.
בריטניה אמנם הכריזה בהצהרת בלפור על תמיכתה בהקמת בית לאומי ליהודים, אך היא לא ניתנה כמסמך רשמי ומחייב. חיים ויצמן, שהבין זאת, פעל באופן מידי כדי לממש את הבטחות ההצהרה. לצורך זה ביקשו ויצמן ומנהיגים ציונים נוספים מממשלת בריטניה לשלוח לארץ ישראל נציגים שייבחנו את הדרכים למימוש ההצהרה ויעזרו בקידום ההתיישבות היהודית בארץ. הממשל הבריטי אישר את התוכנית, ובעקבות האישור הוקם "ועד הצירים" בינואר 1918. חברי הוועד היו אישים ידועים ומוערכים כמו חיים ויצמן, מנחם אוסישקין, משה שרת, אהרן אהרנסון, זלמן דוד ליבונטין וג'יימס דה רוטשילד. הם הגיעו לארץ ישראל בשלביה האחרונים של מלחמת העולם הראשונה והתיישבו ביפו. "ועד הצירים" תמך בחקלאים ובמושבות שנקלעו לקשיים לאחר המלחמה, סייע לעולים וקידם את התעסוקה, את הביטחון ואת החינוך. חיים ויצמן, שעמד בראש הוועד, צויד במכתבי המלצה חמים מהלורד בלפור ומראש הממשלה לויד ג'ורג' שהועברו לגנרל אלנבי.
מימין: חברי ועד הצירים יורדים מהרכבת בארץ ישראל, 1918 (PHG\1009805) | משמאל: מכתב המלצה של הלורד בלפור על חיים ויצמן, עבור הגנרל אלנבי: "אני מקוה כי תעשה לאפשרי לתת למלאכות [משלחת] מרחב וכח לחקר את השאלות הנוגעות לאפשרויות האקונומיות בעתיד בא"י כלה... אני כמובן מאליו מבין מאד כי במשך המלחמה יוכל להעשות מעט מאוד, אבל רצוי הוא כי "השדה יהיה נחקר" ויהיה מוכן באפן כזה אשר ממשלת הדר-מלכותו תהיה מוכנה לתקופת הבניה. אני מכיר את הד"ר ויצמן באפן פרטי זה שנים אחדות... הוא ראוי לאמון גמור ואני אמרתי לו כי ברכותי הנאמנות מאוד מלוות אותו ואת המלאכות על דרכם". (L2\186\4)
להצהרת בלפור היו מתנגדים רבים גם מקרב היהודים עצמם. בין הבולטים שבהם היו אדווין סמיואל מונטגיו וקלוד מונטיפיורי, שהיו מעורבים בגיבוש הניסוח הסופי של ההצהרה. במרץ 1918 נערכה פגישה בין תומכי הציונות לבין מתנגדי הציונות בקרב הקהילה היהודית במטרה להגיע להסכמה משותפת, המבוססת על הצהרת בלפור. מן העבר האחד עמדו הציונים: נחום סוקולוב, חיים ויצמן, פרידריק קיש והלורד רוטשילד, ומן העבר השני עמדו הלא-ציונים: קלוד מונטיפיורי, סטיוארט סמואל, סולומון ג'וזף סולומון והארווי סמואל. הם הסכימו כי היישות שתקום בארץ ישראל תהיה בעלת לאום יהודי, שברחבי העולם לא תוקם ישות פוליטית יהודית אחרת ושלא רצוי שייערכו מבחנים דתיים כלשהם על מנת לקבל זכויות לאומיות. הקבוצה הלא-ציונית התעקשה שהניסוח ישלול לחלוטין מבחנים דתיים, והסתייגה משיחות הגישור. חברי הקבוצה הציונית התנגדו לקביעה נחרצת כזו, ותחושתם הייתה שהלא-ציונים חיפשו סיבה להפסקת השיחות.
פרוטוקול הפגישה בין ציונים ללא-ציונים במרץ 1918, מארכיון יוליוס סימון (AK19\1)
סוגיה נוספת שדרשה התייחסות הייתה האוכלוסייה הערבית המקומית. חיים ויצמן וועד הצירים יזמו שיחות גישור עם מנהיגים ערבים בכדי להגיע להבנות בנוגע להצהרת בלפור. בינואר 1919 חתם ויצמן על הסכם עם האמיר פייסל, ממנהיגי המרד הערבי באימפריה העות'מאנית. בהסכם הכיר פייסל בהצהרת בלפור תמורת תמיכת התנועה הציונית במינויו כמנהיג של מדינה ערבית גדולה בשטחי השלטון הטורקי. מחויבותו של האמיר לתנועה הציונית ולהצהרת בלפור נזכרת גם במכתב, ששלח להרברט סמואל (לימים הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל) ובו כתב שצריך לטפח את קשרי הידידות הקיימים בין היהודים לערבים ואת שיתוף הפעולה ביניהם.
מכתב מהאמיר פייסל להרברט סמואל, 23.11.1919 (Z4\25001)
לעומת פייסל, בקרב ערביי הארץ גברה ההתנגדות לתנועה הציונית ולהצהרת בלפור. מנחם אוסישקין, במסגרת תפקידו כיו"ר ועד הצירים, נפגש באוקטובר 1919 עם ראש עיריית ירושלים הערבי, מוסא כּאט'ם אל-חוסייני. תמלול הפגישה מתועד במסמך מהארכיון הציוני, המוצג בימים אלה בתערוכה "בלפור פינת אלנבי", שנפתחה בספרייה הלאומית. אוסישקין בחן את האפשרות לשיתוף פעולה עם המנהיג הערבי, אך לא הצליח להגיע עִמו להסכמות. ראש העיר התנגד בתקיפות להצהרת בלפור. הוא הבהיר שאין לערבים דבר נגד היהודים שמתגוררים בארץ ישראל, אבל הם מתנגדים לעליית יהודים נוספת ולדרישתם לקבל זכויות יתר. אוסישקין מצדו הסביר שהציונות רוצה לחיות לצד הערבים ולא לגרש אותם מארץ ישראל וזאת מבלי לוותר על הזכויות המופיעות בהצהרת בלפור. השניים לא הצליחו להגיע להסכמות ביניהם.
לעומת פייסל, בקרב ערביי הארץ גברה ההתנגדות לתנועה הציונית ולהצהרת בלפור. מנחם אוסישקין, במסגרת תפקידו כיו"ר ועד הצירים, נפגש באוקטובר 1919 עם ראש עיריית ירושלים הערבי, מוסא כּאט'ם אל-חוסייני. תמלול הפגישה מתועד במסמך מהארכיון הציוני, המוצג בימים אלה בתערוכה "בלפור פינת אלנבי", שנפתחה בספרייה הלאומית. אוסישקין בחן את האפשרות לשיתוף פעולה עם המנהיג הערבי, אך לא הצליח להגיע עִמו להסכמות. ראש העיר התנגד בתקיפות להצהרת בלפור. הוא הבהיר שאין לערבים דבר נגד היהודים שמתגוררים בארץ ישראל, אבל הם מתנגדים לעליית יהודים נוספת ולדרישתם לקבל זכויות יתר. אוסישקין מצדו הסביר שהציונות רוצה לחיות לצד הערבים ולא לגרש אותם מארץ ישראל וזאת מבלי לוותר על הזכויות המופיעות בהצהרת בלפור. השניים לא הצליחו להגיע להסכמות ביניהם.
תיעוד ביקורו של מנחם אוסישקין אצל ראש עיריית ירושלים, מוסא כּאט'ם אל-חוסייני, 1919 (Z4\41390)
הצהרת בלפור פורסמה כשהצבא הבריטי היה בעיצומה של המערכה לכיבוש ארץ ישראל בראשותו של הגנרל אלנבי, ותושבי הארץ שמעו את החדשות באיחור. רק ביום השנה הראשון להצהרה, בשנת 1918, חגגו היהודים בארץ את המאורע. בערים וביישובים ברחבי הארץ נערכו אסיפות חגיגיות, שבמהלכן הוקראו מברקי תודה שתוכננו להישלח לממשלה הבריטית וללורד בלפור ובכולם מופיע נוסח ברכה אחיד. יעקב טהון, ראש הוועד הזמני בארץ ישראל, שלח מברק תודה גם לוויצמן ולסוקולוב בשם יהודי הארץ, והציג את ההצהרה כמדיניות של הבריטים למתן עצמאות לכל העמים באזור הים התיכון – ליהודים, לערבים ולארמנים, ולא כהבטחה ייחודית ליהודים.
מברק שנשלח מתושבי חדרה לממשל הבריטי ולמדינות שתמכו בהצהרת בלפור בחגיגות השנה להצהרה, נובמבר 1918 (L4\49)
מברק שנשלח מיהודי ארץ ישראל אל חיים ויצמן ונחום סוקולוב בלונדון:
"הננו נושאים לכם שלום וברכה לתקופת-השנה ליום הדקלרציה הבלפורית, אשר הוחג בתל-אביב ובכל מקום ישוב יהודי שבארץ ישראל. נצחונותיו המזהירים של אלנבי שחררו בימים מועטים לא רק את כל ארץ-ישראל אלא גם את ערב בהקף היותר רחב. עתה בא הזמן לגשם את המחשבה בכל הקפה אשר הגיתם עם הנהגת המדינה בריטניה על הקמת הבתים הלאומיים בשביל עמי ערב, ארמניה והיהודים. באמונתנו בממשלה הבריטית הספוגה רעיון-התעודה ההיסתורית של תחית עמי-הקולטורה העתיקים במזרח ובסיוען של הממשלות האחרות ההוגות לנו רגשות-ידידות, הננו בטוחים כי יעלה בידכם לגמר בהצלחה את המפעל הגדול אשר התחלתם ולהשיב לעמנו את ארצו".
הצהרת בלפור, שניתנה כהבטחה עמומה לתנועה הציונית, קיבלה תוקף מחייב כאשר מדינות ההסכמה אישרו בוועידת סן רמו את מינויה של בריטניה לבעלת המנדט על ארץ ישראל וקבעו בכתב המינוי את אחריותה של בריטניה להוציא לפועל את הצהרת בלפור.
כרזה של ההסתדרות הציונית בפולין המודיעה על אישור המנדט הבריטי במועצת האומות המאוחדות, 1920 (KRU\1548)