אוספי הארכיון הציוני מתחדשים, ואל המאגר התווסף אוסף יוצא דופן של צילומי מבנים בתל אביב, שאספה האמנית והאדריכלית טלילה בישט. בישט הותירה אוסף גדול של תצלומים, גזרי עיתונים ומידע ממקורות נוספים כחלק מתחקיר, שערכה לתערוכה על תולדות האדריכלות התל אביבית. התערוכה אמנם לא יצאה לפועל, ובישט עצמה נפטרה בשנות ה-30 לחייה, אך האוסף הנרחב, הכולל כ-1,100 תצלומים הוא אוצר בפני עצמו לחובבי אדריכלות בפרט וההיסטוריה התל אביבית בכלל. פרופסור מיכה לוין, היסטוריון אמנות ואדריכלות מודרנית, ידע להעריך את חשיבותו של האוסף כמקור לתיעוד ולחקר ההתפתחות האדריכלית של תל אביב, והוא שעמל על העברתו לארכיון.
רציף הרברט סמואל, סוף שנות ה-30 (PHA519-486p)
לפני יורם אילן, המתנדב בארכיון שרשם את האוסף, עמדה משימה לא פשוטה של זיהוי יותר מ-1,000 מבנים בתל אביב. הוא עמד במשימה באופן מרשים, אולם משנותרו לו כ-120 תצלומים ללא זיהוי, גויסה למשימה שולה וידריך, מדריכה וחוקרת תל אביב ותיקה, הבקיאה ברזי העיר. שולה, שמעידה על עצמה בגאווה שכמעט לעולם אינה יוצאת מתל אביב, גייסה את ידיעותיה וסייעה לזהות את התצלומים הנותרים. הזיהוי התבצע גם בעזרת פרופסור ניצה סמוק, אדריכלית ומומחית למבני באוהאוס בתל אביב, ודני רכט מאתר "תל אביב 100", מאגר המידע המקוון לאדריכלות בתל אביב, שבו לוקחים חלק מיטב חוקרי העיר. עם השלמת המידע נותר עוד לסרוק את התצלומים, כדי שיהיו נגישים במאגר המידע של הארכיון לטובת הקהל הרחב. ובינתיים לפניכם פנינים אחדות מהאוסף המרתק.
התפתחותה האדריכלית של העיר העברית הראשונה
ראשיתה של העיר תל אביב עם הקמת שכונת אחוזת בית בשנת 1909. מאוחר יותר שונה שמה ל"תל-אביב" על פי תרגומו של נחום סוקולוב לספרו של תיאודור הרצל "אלטנוילנד". סוקולוב חיפש תרגום עברי קולע לשם הספר, שמשמעותו המילולית היא "ארץ ישנה- חדשה", ומצא אותו בשם תל אביב: תל הוא אתר עתיקות, ואביב מסמל התחדשות. אנשי אחוזת בית מצאו גם הם בשם "תל אביב" ביטוי הולם לשאיפתם להקים עיר עברית ברוח ערי אירופה המודרנית על אדמת מולדת היהודים ההיסטורית. מנחם שינקין, שהציע את השם החדש לעיר, נימק זאת בכך ש"בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה".
ראשית העבודות להקמת תל אביב, יישור גבעות החול, 1908 (PHA519-21)
הרצון לשלב בין ישן לחדש ולהשתלב במרחב תוך שמירה על בידול תרבותי (ואולי, יש שיאמרו, תוך שמירה על השורשים האירופאים), הוא המוטיב המוביל בסיפור הקמתה של תל אביב וכך גם לגבי התפתחותה האדריכלית.
המבנה הראשון שהוקם בעיר היה "גימנסיה הרצליה", שנבנתה בקצה הצפוני של רחוב הרצל, הרחוב הראשון בעיר. אבן הפינה הונחה ב-28 ביולי 1909. הייתה זו הגימנסיה העברית הראשונה. המבנה נבנה בסגנון ארץ- ישראלי בתכנון האדריכל יוסף ברסקי ובשיתוף עם בוריס שץ בניסיון ליצור אדריכלות מקומית מודרנית על ידי שילוב אלמנטים מזרח תיכוניים ואירופאיים. המבנה נהרס בשנת 1959, ועל חורבותיו נבנה "מגדל שלום". ההחלטה להרסו במקום לשמרו הייתה שנויה במחלוקת, ועוררה דיון סוער בקרב אדריכלים, אנשי רוח והקהל הרחב, והעלתה את סוגיית שימור האתרים ההיסטוריים בעיר למודעות. השיח הציבורי הביא בסופו של דבר באמצע שנות ה-80 להקמת "המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל".
מבנה הגימנסיה הרצליה, מבט מרחוב הרצל, 1912 בקירוב (PHA519-987p)
חלוקת המגרשים ברחוב הרצל, שנעשתה על ידי עקיבא אריה וייס, אדריכל ויוזם אחוזת בית, נשתמרה עד היום. בתים רבים בחלקו הצפוני של הרחוב נבנו עם הקמת השכונה. הבנייה בתחילתה הייתה בסגנון אקלקטי, המשלב אדריכלות מערבית עם אלמנטים של המזרח הרחוק, אר-דקו, הסגנון הספרדי ואדריכלות מזרח תיכונית. מאוחר יותר נבנו גם בתים בסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס), שדגל במודרניזם, בעיצוב פונקציונלי ובשאיפה לאוניברסליות.
(PHA519-129p) רחוב הרצל ומבנה הגימנסיה הרצליה משקיף עליו
כבר ב-1913 התהדרה העיר הצעירה במלון בשם "אלקונין-צנטרל". היה זה המבנה הגבוה ביותר בעיר – שתי קומות! הוא שכן בין שכונת נווה צדק לאחוזת בית, כיום ברחוב לילנבלום 9. את המלון בנה הקבלן שמואל נתן וילסון, שבנה יותר מ-200 מבתי העיר הראשונים. המבנה הכיל 38 חדרים ועוצב בסגנון אקלקטי בהשקעה יוצאת דופן בעיצובו. הוא נבנה מאבן כורכר, ואלמנטים קישוטיים מורכבים עיטרו את המעקות, אדני החלונות, המדרגות, וכרכובי הגג. את הקירות הפנימיים כיסו ציורי קיר. על אורחי המלון נימנו אישים חשובים מן הארץ ומחוצה לה, כגון דוד בן-גוריון, אלברט איינשטיין, המלך עבדאללה הראשון ואישים נוספים. בתחילת שנות ה-30 במאה ה-20 הוסב הבניין למבנה מגורים, אך עקב התדרדרות התחזוקה במשך השנים הושכרו החדרים כמחסנים. בשנות ה-70 הבניין ננטש, ושנים רבות עמד בעליבותו. בשנים האחרונות נערכו תכניות לחידושו.
שרידי אלקונין צנטרל, המלון הראשון בתל אביב (PHA519-994p)
בעקבות העלייה הרביעית (1931-1924) והעלייה החמישית (1939-1932) הגיעו לעיר עולים רבים מהמעמד הבינוני, שערגו לאורח החיים המוכר להם – שתיית קפה ואכילת שטרודל בבית קפה מטופח, טיול רגוע על שפת הים, צפייה בסרט ובילויים נוספים באורח אירופאי. כך החל להתפתח סגנון החיים ה"תל אביבי", המאופיין בתרבות בילוי של ישיבה בבתי הקפה, בבתי הקולנוע ובמוסדות דומים. "קזינו גלי אביב", בית קפה מפואר שהוקם על שפת הים ופעל בשנים 1936-1922, היה אחד מהבניינים הבולטים. הבניין, שהוקם מזרחית לרחוב אלנבי, תוכנן על ידי האדריכל התל אביבי יהודה מגידוביץ' בסגנון האקלקטי. בעת הקמתו נחשב לאחד המבנים המיוחדים בארץ. על אף שמו לא היה זה בית הימורים. במבנה בעל שלושת המפלסים היו מסעדה מפוארת, בר ורחבת ריקודים. קהל היעד מהמעמד העליון ותושבי תל אביב שפקדו אותו זכו להתחכך בסלתה ושמנה של הצמרת הבריטית בארץ. אפילו אלנבי נראה בו מפעם לפעם.
קזינו גלי אביב, שנות ה-30 (PHA519-225p)
קזינו גלי אביב, שנות ה-30 (PHA519-347p)
ממרפסת הקזינו ניתן היה להשקיף אל בתי המרחצאות, שהוקמו על החוף ב-1921. היו בהם מרחצאות חמים וקרים ברוח ערי הקיט באירופה, והם הפכו לאחת האטרקציות הפופולריות בעיר.
המרחצאות על חוף הים בתל אביב, שנות ה-20 (PHA519-348p)
הטיילת לאורך החוף הפכה ליעד מועדף לטיול לעת ערב. גם קולנוע מוגרבי, שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין ונחנך בפברואר 1930, היה מקום בילוי אהוב על תושבי העיר. חזית המבנה, שנבנתה בסגנון אר-דקו מפואר, הוסתרה לימים, למגינת ליבו של האדריכל, על ידי קיר לבני סיליקט כחלק ממערך ההגנה נגד הפצצות. באולם ההצגות הופיעו מיטב התיאטראות בארץ, ובשנות ה-40 אף הוצגו בו הפקות של "האופרה הארצישראלית". ביוני 1986 פרצה שריפה בבניין, והוא ניזוק קשות. בשנת 1989 נהרס כליל, וכיום הפך המקום למגרש חנייה.
קולנוע מוגרבי, פינת הרחובות אלנבי, בן יהודה ופינסקר (PHA519-82p)
הטיילת, סוף שנות ה-30 (PHA519-487p)
אחד הרחובות המרכזיים בתל אביב הוא רחוב בלפור, שבנייתו החלה ב-1925,
ולורד בלפור הידוע חנך אותו בעת ביקורו בארץ ישראל. עוד קודם לכן, יהודים
שברחו מיפו בעקבות מאורעות תרפ"א התיישבו במחנות אוהלים וצריפים בשטח הסמוך לרחוב בלפור העתידי.
שכונת פחונים באזור רחוב בלפור, שנות ה-20 (PHA519-246p)
היזם והעיתונאי שלמה פיינגולד הותיר אחריו מבנים בערים שונות בארץ ישראל. בשנת 1919 בלבד החל בבנייתם של שלושה מבנים במפגש הרחובות ליליינבלום ונחלת בנימין: בית מרגרט אליס פלמר, בית הדואר והטלגרף ו"ארמון הצריחים", ששימש כביתו הפרטי. ארמון הצריחים הססגוני תוכנן על ידי האדריכל יצחק שוורץ. הבית הועמד למכירה יחד עם יתר נכסיו של פיינגולד בתל אביב עם הכרזתו כפושט רגל ב-1930, ונהרס זמן קצר לאחר מכן.
"ארמון הצריחים" בנחלת בנימין, ביתו של היזם שלמה פיינגולד (PHA519-472p)
~ פורסם ב- 25.6.2020 ~