עננים מעל עתלית, 1938. אוסף קרן היסוד (NKH\476384)
המהפך חל עם כינון המנדט הבריטי. באותה עת קרא ד"ר אברהם ברוך, ציר
בקונגרס הציוני השמיני ומורה ב"גימנסיה הרצליה", לייסד שירות מטאורולוגי
מסודר בארץ ישראל. אך כמו שקרה בתחומים נוספים ביישוב היהודי דווקא אנשי השטח נתנו
דחיפה לתחום מומחיותם. בתחום המטאורולוגיה היה זה צבר צעיר ופעלתן בשם דב אשבל, שהקים
רשת לא רשמית מבוססת מתנדבים עם ציוד מדידות תקני ככל שניתן.
באוספי התצלומים של הארכיון הציוני שמורות תמונות של תחנות המדידה ברחבי הארץ ומהן
אפשר להתרשם כי הציוד שהשתמשו בו לא היה אחיד ומפוקח.
ציוד למדידות אקלים: סוכה למדידות, רושם טמפרטורה ולחות (טרמו היגרוגרף), מד
טמפרטורה בגובה פני הקרקע. אוסף משרד החקלאות (PHMH\1660311, PHMH\1660312, PHMH\1660310)
החל מהעלייה השלישית הצליח דב אשבל להשיג תקציבים מההסתדרות הציונית לרכישת
ציוד אקלימי וכך יישובים רבים, עם הקמתם, התאבזרו במד גשם ולעיתים אף בתחנה
מטאורולוגית מלאה. אשבל לא רק סיפק את הציוד אלא ריכז את תצפיות האקלים (גם
ממדינות שכנות) לדוח שנתי שפרסם בכתב העת "השדה" משנת תרפ"א (1920\1).
לאורך שנות ה־20 וה־30 דיווחיו התארכו עד שממש ניתן היה לזהות במפה את ה־N ההתיישבותי לפי צפיפות התחנות האקלימיות ומדי הגשם.
באותה עת הוקמו גם תחנות אקלימיות לצורך מחקר חקלאי בבתי ספר חקלאיים – גולת
הכותרת של התנועה הציונית – ובהם כדורי, בן שמן ועיינות.
התחנה האקלימית בביה"ס החקלאי עיינות מופיעה ברקע תיעוד ביקורו של חיים
ויצמן במקום, 1945. מימין: ויצמן פוסע לצד המנהלת עדה פישמן (PHWI\1245238), משמאל: מנהיגות ויצ"ו
מחו"ל (PHWI\1245243)
התחנה האקלימית ב"עיינות" מככבת גם בתצלום של "ילדי
טהרן" בעת שיעור חוץ בעברית, 1943. (PHWI\1245261)
תחנות המדידה באותן שנים נבנו כמעין סוכת עץ מאווררת וגבוהה, שנועדה להצל על
ארבעה מדי טמפרטורה שנמצאו בתוכה. הסוכות היו גדולות יחסית בשל הציוד שהכילו: תרמומטרים
ארוכים (כחמישה כאלה בכל תחנה) ורשמי טמפרטורה ולחות.
ב"עיינות", לצד הסוכה המטאורולוגית, ניצב גם מד גשם מפח והיו
תחנות שבהן הוצב גם מד רוח. על צופי מזג האוויר הוטל לבצע שלוש תצפיות ביממה, ב־8:00,
ב־14:00 וב־20:00 ולתעד את הנתונים במחברות רישום. כמו כן היה עליהם לנער את
המכשירים ולכוון אותם בשעת הצורך. הם גם ביצעו תצפיות־עין על כמות העננים בשמיים
ומידת הראות ותחזקו את מכשירי המדידה.
גם לאחר הקמת השירות המטאורולוגי המנדטורי ב־1937, המשיך אשבל להקים תחנות
אקלימיות לא רשמיות. הימים היו ימי "חומה ומגדל" והדגש היה על יישובי
ספר שעלו על הקרקע בחבלי ארץ שבהם האקלים היה פחות מוכר (חניתה לדוגמה). נושא
מדידות האקלים והגשם בפרט תפס מקום חשוב בהתפשטות היישובים דרומה, לשם הופנו מאמצי
ההתיישבות בשנות ה־40, ובכלל זה שלושת המצפים בנגב – בית אשל, גבולות ורביבים.
מלבד תחנת האקלים המנדטורית שפעלה בבאר שבע, הנגב והערבה היו אז
בבחינת ארץ לא נודעת בכל הקשור למזג אוויר ואידוי והנהגת היישוב רצתה לבחון את
תנאי האקלים והיכולת ליצור חקלאות באזור זה.
צופה רושם את מדידות הגשם בתחנה המטאורולוגית בבארות יצחק בנגב (PHG\1060527)
בדיקת מד הגשם במכשיר מסוג הלמן, בית אשל, 1944. צילום: זולטן קלוגר, אוסף קרן
היסוד (PHKH\1260554)
בבית אשל מדדו את הגשם במכשיר מסוג "הלמן", שכמוהו היו גם בשימוש
השירות המטאורולוגי, אך עם הזמן הוא פינה את מקומו למכשיר מדידה עם פתח כניסה כפול
בשטחו (כיום פתח מד גשם תקני קוטרו 200 סמ"ר לעומת 100 סמ"ר במכשירי
הלמן). לעיתים השתמשו המודדים, בעיקר מטעמי חוסר תקציב, גם במדי גשם זעירים (מג"זים),
שבהם נמצאת מבחנת זכוכית המאפשרת למדוד את כמות הגשם. מכשירים אלה עוד פחות
מדויקים, ובשל טעויות המדידה מיעטו להשתמש בהם למדידות רשמיות וכיום ניתן למצוא אותם
רק במקומות שבהם נערכות מדידות ע"י המכון לחקר שיטפונות במדבר או במדידות
מחקריות ופרטיות.
מדידת גשם במבחנת זכוכית, אוסף משרד החקלאות (PHMH\1660332)
תחנת המדידה ברמת דוד, 1949. צילום: פריץ שלזינגר (PHSC\1201226)
הרחבת המדידות המטאורולוגיות בנגב נמשכה אחרי קום המדינה על ידי השירות
המטאורולוגי הישראלי עם הקמת התחנות במשאבי שדה, ביטבתה (עין רדיאן באותה עת), בתמנע
(מחנה גדנ"ע באר אורה), באילת ובשדה בוקר, שם בן־גוריון נטל חלק במדידות בעת
פסק הזמן שלקח לעצמו ב־1953.
דוד בן גוריון בוחן את המדדים בתחנת האקלים בשדה בוקר, 1954. מתוך אלבום
הנגטיבים בצבע של הצלמת אנה ריבקין בריק.
תחנת מדידה בסמוך למשתלה במחנה גדנ"ע בבאר אורה, 1951 (PHG\1012574)
צוות השירות המטאורולוגי משחרר בלון למדידת הרוח, 1955. צילום: זולטן קלוגר,
אוסף קרן היסוד (PHKH\1297724)
עובד בשירות המטאורולוגי מנתח מפת מזג אוויר, 1955. צילום: זולטן קלוגר,
אוסף קרן היסוד (PHKH\1297726)
הציוד המטאורולוגי לא התפתח בצורה משמעותית מתחילת המאה ה־20 ועד לשנות ה־90,
אז החל השימוש בציוד אוטומטי. זו הייתה מהפכה של ממש מכיוון שייתרה את המדידות של הצופים המתנדבים ואפשרה
ניטור רציף של תנאי האקלים גם באזורים נידחים. כיום, טמפרטורה ולחות נמדדות
ע"י חיישן קטן בגודל של טוש, שניתן להכניס לסוכה קטנטונת. גם מדידות הגשם מתבצעות
ע"י מכשור אוטומטי שאוסף נתונים על עוצמת הגשם בכל דקה ודקה. עם זאת, המכשור
האוטומטי לא תמיד מדויק ועדיין מסתייעים גם במדידות גשם מאוישות.
צופי הגשם המתנדבים לא רק מאמתים את המדידות האוטומטיות אלא מעבירים
לנו דיווחים בזמן אמת על תופעות מזג אוויר ואירועים אקלימיים חריגים שמתרחשים
אצלם.
~ פורסם ב- 21.11.2024 ~