ב- 1882 נוסדה המושבה החקלאית הראשונה של העלייה הראשונה- ראשון לציון. עשרת המתיישבים הראשונים, שאליהם הצטרפו עוד כמה עשרות בחודשים הבאים, עלו על הקרקע ובלִבם חלום – המושבה תתפרנס מן האדמה, בהתאם לחזון ביל"ו , שראה את תקומת העם היהודי בשיבה לעבודה חקלאית ולאורח חיים שיתופי – סוציאליסטי. הגידול שנבחר לשם מימוש החזון היה – חיטה. את הרווחים תכננו המתיישבים לחלק באופן שווה בין בני המושבה. אולם המציאות טפחה על פניהם במהירות. הרוב המכריע של המתיישבים היה בני עיר נטולי הכשרה חקלאית בסיסית. בבאר שחפרו לא נמצא מים, טיב האדמה של המושבה התגלה כבלתי מתאים לגידולי חיטה, היבול לא צלח ולא סיפק כל הכנסה למתיישבים. בסוף השנת הראשונה עמדה ראשון לציון על סף פירוק.
הישועה הגיעה מפריז. יוסף פיינברג, שהיה בין עשרת המתיישבים הראשונים, התנדב לנסוע לפריז ולדבר על לִבו של הברון אדמונד דה רוטשילד. הפגישה, בניגוד לשדות המושבה, הניבה פרי. רוטשילד הוקסם מן המתיישב הצעיר, המשכיל ודובר השפות, והסכים לסייע. הוא תרם למושבה 25,000 פרנקים צרפתים, אך הסיוע היה מותנה בהסכמת המושבים לעבור הכשרה חקלאית אצל מומחים מטעמו.
בורדו של המזרח התיכון
ב- 1883 הגיעו למושבה שליחי הברון. הם סייעו להעמיק את באר המושבה עד שמצאו בה מים, הכינו את השדות לחורף, והעניקו למתיישבים הכשרה חקלאית בסיסית. בזמן שהותם במושבה הבחינו, כי בניגוד לגידולי החיטה הקמלים, גידול אחר דווקא שגשג באדמת המושבה – הגפן.
הגפנים הראשונות נשתלו בראשון לציון באופן ספונטני על ידי מתיישבים, שהתרשמו מיופיין של הגפנים שראו בכפרים הסמוכים למושבה ובשולי הדרכים, ושתלו שתילים רכים בחצרם לשם נוי. שליחי הברון הבינו, כי גידולים אלה הם שיצילו את המושבה מהתמוטטות. הם שינו את החקלאות של ראשון לציון, והחליטו כי היא תתמקד בגידול גפנים לשם יין. את גפני היין היה צורך לייבא מחו"ל. משום שבשנות ה- 80 תקפה את גפני אירופה מחלה קטלנית, יובאו הגפנים הראשונות של יקבי הארץ מהודו. הכרמים נשתלו ושגשגו במהירות.
ב- 1887 נוסד היקב הגדול של המושבה בעלות של שישה מיליון פרנקים צרפתים- סכום עצום במונחי התקופה, וחסר תקדים ביחס לפרויקטים אחרים של פיתוח ביישוב היהודי. הבנייה הושלמה ב- 1889. ראשון לציון, יחד עם זיכרון יעקב, הייתה בדרכה להפוך, על פי חזונו של רוטשילד, לבירת היין של המזרח התיכון.
בשנים הבאות לפעילותו היה היקב מקום העבודה הגדול בארץ, וככזה, הוא היה מוסד משמעותי להתפתחות תנועת הפועלים ביישוב. ב-1901, לדוגמה, פרצה בו השביתה הראשונה בא"י, וארגוני הפועלים הראשונים גם הם נוסדו במסגרתו. רבים מן העולים בגלי העלייה הראשונים קיבלו הכשרה חקלאית ראשונה במסגרת עבודתם ביקב. אחד מהם היה עולה צעיר ונחוש מרוסיה, בשם דוד בן גוריון. אגדה מקומית מספרת, כי הצעיר הנמרץ התערב עם חבריו לעבודה שיוכל לדרוך על כמות גדולה יותר של ענבים מכל פועל אחר. על מנת לזכות בהתערבות דרך ראש הממשלה לעתיד על ענבים במשך שלושה ימים ושלושה לילות.