ט"ו בשבט הוא חג נוסף, שקיבל צביון שונה לאחר חידושו של היישוב היהודי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19. תאריך זה לפי המסורת היהודית הוא היום, שקובע את גילם של עצים ואם מותר לאכול מפירותיהם. מנהג נטיעת העצים החל ביוזמתו של איש החינוך וההיסטוריון זאב יעבץ, שלקח את תלמידי בית ספרו בזכרון יעקב לנטוע עצים בט"ו בשבט בשנת 1892. מסורת זו התפשטה ברחבי הארץ, ומוסדה בשנת 1908 על ידי קק"ל והסתדרות המורים.
נטיעת העצים בט"ו בשבט נערכה בארץ ישראל, בעוד שבקהילות בחו"ל ערכה קרן קימת לישראל מפעל הסברה מיוחד במטרה לגייס כספים. חוזר, שנשלח על ידי הלשכה הראשית של הקק"ל ללשכותיה השונות בחו"ל בשנת 1928, מתאר את פעילותה בט"ו בשבט. מתנדבים של קק"ל עברו בין הבתים בקהילות יהודיות בחו"ל, ומכרו קופסאות מיוחדות עם פֵרות מארץ ישראל. בתי הספר היהודיים העבירו פעילויות והצגות "ברוח ארץ ישראל", שחוברו במיוחד לחג, ובכיתה הועמדה הקופסה הכחולה לאיסוף תרומות. בשנה זו אף הכינו סדרת תמונות להצגה ב"פנס קסם" וגם סרט מיוחד על ארץ ישראל. הקק"ל הפיצה מאמרים לעיתונות היהודית, העוסקים ביערות שנטעה במהלך השנה החולפת.
הקק"ל עסקה בנטיעת עצים לא רק בט"ו בשבט. יהודים רבים נהגו לתרום כסף עבור נטיעת עץ בארץ ישראל כדי לציין מאורעות שונים כמו: יום הולדת, בר מצווה, חתונה, פטירה ועוד. בזכות מפעל נטיעת העצים יש כיום בישראל עצים רבים יותר מאשר לפני מאה שנה – שלא כמו מדינות אחרות בעולם.
מפעל ט"ו בשבט של הקק"ל לשנת 1929-1928 מתועד במסמכים ובתמונות שלפניכם.