מאת: הילה כהן, יחידת חינוך והדרכה
ברכה חבס
החלה את דרכה כמורה. היא עלתה ארצה מפולין ב-1908, למדה בבית ספר לבנות בנווה צדק
שבתל אביב ולאחר מכן בסמינר למורים על שם לווינסקי. שנים רבות הייתה ההוראה עיסוקה
המרכזי והכתיבה משנית. כאשר החל עיתון "דבר" להופיע ב-1925, חבס הייתה
חלק מצוות הכותבים וממייסדי עיתון "דבר לילדים". היא הפכה לחברת מערכת
במשרה מלאה רק ב-1935. היקף עבודתה היה מרשים ביותר, ופרט לכתבות השוטפות חבס כתבה
וערכה ספרים רבים וביניהם "הגודרים בצפון" על הקמת הגדר בקיץ 1938.
שער הספר "הגודרים בצפון" בעריכת ברכה חבס, 1938 (BK\72966)
במהלך
המרד הערבי הגבול הצפוני בין השטחים בחסות בריטניה ובין השטחים בחסות צרפת היה פרוץ.
השליטה הצרפתית הייתה רופפת, והאזור היווה זירת מאבק בין הבריטים ובין כוחות ערבים
מקומיים, שלהם סייעו כנופיות מסוריה ומלבנון. בחיפוש אחר פתרון לדיכוי המהומות הללו
הגיע לארץ קצין המשטרה הבריטי צ'ארלס טאגרט, מומחה לדיכוי מרידות ולוחמה בטרור. הוא הציע להקים גדר תיל רציפה באורך של כ-75 קילומטרים,
שתתחיל בראש הנקרה ועד לנבי יושע – במקביל לכביש הצפון שנסלל זמן קצר לפני כן – משם
תמשיך ממטולה אל טבחה, ותגיע עד לצמח ולירמוך. ליד הגדר יקימו עמדות שמירה מבוצרות
עם סיורי משמר, שינועו ביניהן. הגדר זכתה לכינוי "חומת טאגרט", וגם המצודות
נקראו על שמו של הקצין. ישובים אחדים לא נכללו בתחומי הגדר, ועבורם תוכננו 18
שערים מאובטחים למעבר בין שני צדיה.
מושל
הגליל, אלק קירקברייד, הציג את תכנית הקמת הגדר בפני דוד הכהן, ממנהלי חברת
"סולל בונה" (ולימים בעלה השני של ברכה חבס), בפגישה חשאית, וביקש לבדוק
את יכולות החברה לביצוע הפרויקט. הכהן סיפר, כי בחברה התלבטו, האם לבצע פרויקט
בהיקף כה גדול, שכלל עובדים רבים וקשיים ביטחוניים: "להיכנס באחריות למפעל
המחייב העסקת אלף איש בגבול הנידח בארץ, בפינה זו אשר ספק הוא אם כמה עשרות
מחברינו עברו בה לפני כן; להוציא לפועל את העבודה במועד
מסוים, במשך זמן קצר של שלושה חודשים; לעשותה תוך משטר של התקפות והתנפלויות ורצח –
כזה לא קרה עוד בארץ" (דוד הכהן, "הגודרים בצפון", עמ' 12). לאחר
בדיקות מהנדסי החברה והתייעצויות עם מומחי ביטחון של "ההגנה" הוחלט לצאת
לדרך עם הפרויקט, שאליו נרתם כלל היישוב היהודי: "האמונה בערך הדבר לביטחוננו,
וההכרה, כי דווקא אנחנו חייבים להיות המגשימים אותו – לא הניחו כל ספקות: עלינו
להתגבר על כל הקשיים ויהי מה".
ברכה
חבס (בחולצה לבנה) ולצידה משה שרת, ציפורה שרת ודוד הכהן, שנות ה-50. צילום: יהודה איזנשטרק (PHAL\1611482)
עם
השלמת הפרויקט פרסמה "סולל בונה" את הספר "הגודרים בצפון"
למזכרת, וכך נותרו בידינו רשמים וחוויות ממקור ראשון: רשימות, קטעי יומן, שירים
וסיפורים, שכתבו מקימי הגדר. כמו כן שולבו בו כתבות, שליוו את הקמת הגדר בזמן אמת,
ופורסמו ב"דבר" על ידי חבס וכותבים נוספים וכן תצלומים ממקורות שונים.
ברכה
חבס הצטרפה אל אחת מהשיירות הראשונות, שנסעה לצפון לעבר המחנה הסמוך לכפר מלכיה
(סמוך לקיבוץ מלכיה כיום) ב-29 במאי. את רשמיה פרסמה בעיתון "דבר" ולאחר
מכן בספר: "שיירה אחת מתגלגלת הרחק מזה צפונה –
מכוניות משורינות ופקעות חוטי תיל דוקרני ועמודי ברזל ומכונות חשמל וקירות של
צריפים וערימות שקים ממולאים ואתים ומכושים..." (הגודרים בצפון, עמ' 17).
כשהגיעה למחנה, מלאכת ההקמה הייתה בעיצומה: "קירות הצריפים לחדר אוכל ולמרפאה
הוקמו במהירות ובידי מומחים. אוהלים ניטו ומכונת חשמל הותקנה ועמדות נחפרו. הכל
כנדרש וכמקובל. גם מלאכת הגדר כבר החלה. ומרחוק על הגבעות – משמרות נוטרים".
שיירת רכבים הנושאת פועלים וציוד בדרך למחנה במלכיה. ("הגודרים
בצפון", עמ' 16. BK\72966)
"עם
ראשית העבודה הגדולה בגליל, היא גדר התיל, נקראנו – ונענינו, אלף איש. ובן העיר,
אשר הרי הגליל הפחידוהו מרחוק, מהלך עתה כאן בביטחון. עם רובה ביד יתהלך בהרים,
כשומר ומגן, על אף הידיעה כי מכל סלע ונקיק אורב המוות" כתב י. דון מחיפה
(עמ' 8) על ההיענות הגדולה של אנשי היישוב להצטרף לפרויקט. אל הפועלים הצטרף כוח
מגן, שמנה שלוש פלוגות בנות 100 נוטרים כל אחת. מחנה העובדים עבר שש פעמים במהלך
העבודה: קיבוץ שער הגולן בעמק
הירדן הצפוני, המושבה מגדל במערב הכנרת, קיבוץ אילת השחר בעמק החולה, הכפר מלכיה, הכפר
סעסע (כיום בין מתת לקיבוץ סאסא) והכפר באסה ליד ראש הנקרה. מחנה האוהלים כלל גם מטבח,
מרפאה, מספרה, סנדלרייה ותחנת טלפון אלחוטי.
מחנה הגודרים ("הגודרים בצפון", עמ' 65)
הגודרים בדרכם לעבודה בהרי הגליל. ("הגודרים בצפון", עמ' 69)
עבודת
הגידור התבצעה במקטעים בני שמונה קילומטרים, והגודרים הקימו בממוצע קילומטר וחצי
של גדר ביום. גרשון ס. תיאר את עבודתם: "יום יום יצאנו להרים. התפזרנו לאורך
החוטים הדוקרים, מי במכוש ומי בפטיש, מי בצבת ומי ברובה. עלינו על סלעים, שרפנו
קוצים, חפרנו במעדר ותקענו את הברזל באדמה ובסלע – מתחנו את החוט הדוקר לאורך
הגבול, על הר ובעמק, בשדות ועל פני ישובים" (עמ' 108). אחד מהבונים, מ.
ורהפט, חיבר שיר בשם "הגליל" על הפועלים בעבודתם:
"הנה
אראם – יוגבים כפופים על מחרשתם,
כאז,
כן גם עתה, דרוכים על המשמר –
ידם
תאחז באת, גם אמונה קשתם." (עמ' 23)
הגודרים מקימים את גדר התיל בין מלכיה לברעם. ("הגודרים
בצפון", עמ' 37)
מתיחת חוטי התיל. ("הגודרים בצפון", עמ' 83)
קבוצת
הגודרים כללה חברים מכל רחבי הארץ, וברוך רקס מניר חיים תיאר את רשמיו: "ותוך
שירה והמולה אנו מגיעים אל המחנה – מאות פועלים בבת אחת. איזו רב-גוניות! הרכב
הציבור הזה – כהרכב הישוב כולו. הנה יורד מהאוטו יהודי מפקיעין, בעל זקן שחור
ומסולסל ולבושו כפרי ערבי. על ידו 'בחורצ'יק' שחרחר כבן 17 – תימני. והנה 'צברה'
מטייל עם שני בחורים מפולין" (עמ' 68). חבס התייחסה גם היא בכתבה
ב"דבר" לשונות בין עובדי המחנה: "אכן מיוצגת הארץ יפה במחנה נוטרים
זה. בין המאתיים שגויסו, יש מערים ומושבות, מעדות ושבטים, מקיבוצים ומושבות"
(עמ' 73). היא הוסיפה בחיוך: "הצד השווה בכולם, מלבד הכובע והרובה – הוא...
השפם. להווי ידוע: כל נוטר כהלכה מגדל שפם, ואחת היא אם שחור יהיה או בלונדי.
תחילה לא הבינונו פשר הדבר, אך משהעמקנו חקר נגלה לנו הסוד: 'משעמם – הסביר אחד
בגלוי לב – אין מה לעשות ומגדלים שפם...'". תפקידם של הנוטרים באבטחת העובדים
מפני התקפות ערבים לא היה משעמם, ושניים אף שילמו בחייהם – הנוטר אליהו אבטיחי
ואיש הבניין אלימלך רזניק.
"קיבוץ גלויות" בהקמת הגדר. ("הגודרים
בצפון", עמ' 92)
קבוצת נוטרים במהלך שמירה באזור באסה וראש הנקרה. ("הגודרים
בצפון", עמ' 50)
מחנה
הגודרים הורכב ברובו מגברים, אך היו בו גם מעט נשים, שביקשו לקחת חלק במבצע החשוב,
כפי שתיארה אהובה מחיפה: "האומנם ייעדר מקומנו? האם לא נצעד בצעדי און יחד עם
כולם אל הרי הגליל? ובביטחון ענינו: כן!" (עמ' 88). האוכל, שהגיע לאלפי
הפועלים במחנות הצפוניים, הוכן במטבח בחיפה. אהובה שיתפה, כי "החָבֵרה חיתה במשך
חדשים רצופים בערות מתמדת, מתוך שותפות מלאה עם המעשה הגדול. היא נענתה לקול
הקריאה: לכי ועזרי בביצור הארץ למען חייכם ועתידכם".
עובדת במטבח פועלי חיפה. ("הגודרים בצפון", עמ' 88)
מעגלי חוגגים באילת השחר לאחר סיום בניית הגדר. ("הגודרים בצפון",
עמ' 146)
השלמת בנייתה
של גדר הצפון היוותה הוכחה ליכולותיו של היישוב היהודי לבצע מפעלים לאומיים ומבצעי
התיישבות גדולים. כמו כן, "ההגנה" צברה ניסיון וידע, ששימש אותה בפעילותה
העתידית. לאחר הקמת הגדר והגברת פעולות הביטחון לאורכה עבר מרכז הכובד של המרד
הערבי אל מרכז הארץ ודרומה. אזור הצפון נותר שקט יחסית בעיקר לאחר דעיכת המרד
הערבי. הגדר עצמה פורקה חלקית ב-1942 לטובת גידור וביצור עמדות מפני כוחות הציר,
אך מצודות טגארט נותרו על תילן כנקודות אסטרטגיות, וחלקן הפכו לבסיסים לאחר הקמת
המדינה.
~ פורסם ב- 4.11.2024 ~