"מכל ילדי ירושלים לא מצאתי כילדי
סג'רה... הילדים האלה ידעו לעבור בכל עמקות הנפש לאי הבודד שבמחזה" - כך תיאר
המורה יעקב מאיר יכנאי חוויה מיוחדת, שחווה עם ילדי המושבה סג'רה בחול המועד סוכות
תר"פ (1920) בירושלים בכתב יד של זיכרונותיו, השמור בארכיון הציוני. בעמוד
הפותח של הזיכרונות, ללא ציון תאריך, רשם המורה יכנוביץ (יכנאי), כי זהו פרק המשך
למאמרו "קסמי גליל", שהתפרסם בספר "עליה שניה" (בעריכת ברכה
חבס, 1947), מכאן ניתן לשער שהדברים נכתבו בסוף שנות הארבעים.

בתי המושבה סג'רה (כיום אילניה), ובשוליה המבנה, ששימש את חוות סג'רה
ואת בית הספר, 1911. אוסף קורט נאווראצקי
(PHN\402054)
שער חוות סג'רה הנטושה והבניין בו שכן בית הספר עד 1922. צולם לאחר
מלחמת העצמאות (PHG\1060018)

"ילדי סג'רה על אדמת המולדת" - העמוד הפותח בכתב היד "מזכרונות המורה י.מ. יכנאי" (J33\85)
יכנאי התמנה למורה ולמנהל בבית הספר בסג'רה בשנת 1909, זמן קצר לאחר
שעלה לארץ עם משפחתו, ומילא את תפקידו עד לשנת 1922. בית הספר היה ממוקם באחד
מחדרי חוות סג'רה (כיום בתחום הבסיס הצבאי "חוות השומר"), ולמדו בו ילדי
האיכרים מהמושבה לצד ילדי הפועלים, שהוכשרו בחווה, כ־40 תלמידים מכל קבוצות הגיל.

המורה יכנאי ובני משפחתו (מימין: רחל המשוררת) מתוך הספר נעורים
בסג'רה, מאת זלמן טפליצקי, 1986 ((BK\70958

יעקב יכנאי ורעייתו הלנה (משמאל) בכנס מורי הגליל התחתון ביבנאל, 1915
לערך, באדיבות האוספים הדיגיטליים - ספריית יונס וסוראיה נזריאן אוניברסיטת חיפה,
אוסף אורי שרפמן
בין חוויותיו כמורה תיעד יכנאי סיפור
מיוחד: "ילדי סג'רה עורכים הצגות. מאורעות תום סויר למרק טווין מעובד על ידִי".
המחזה עקב אחר "עלילות חייו הסמויים מעיני דודתו המחנכת אותו אחרי מות אמו -
מלווים שמחת חיים והֶעזה ולפעמים - חרטה ושברון־לב". במשך ארבעה חודשים עבד
יכנאי בשעות הערב עם התלמידים על ההצגה. הוא התגאה בכך ש"את ההצגה סדרנו בלי
איפור ובלי לחשן, וכמעט בלי דקורציה... בטון הנכון, בארשת הפנים ובתגובה השופעת
ממקורות החיים האמיתיים – בזה היתה מושלמת כל הרג'יסורה [הבימוי] ... על כל אחד מהמְשַׂחקים
היה לפענח את האמת שבתפקידו..." הילדים
חשבו בכובד ראש איזה אופי יתנו לדמויות אותן שיחקו, וציין, כי כשעלתה ההצגה
לראשונה, אפילו ההורים לא זיהו את ילדיהם, ו"יחד איתם עברו לאי הבודד, אל
עולם אחר". הוא תיאר גם כיצד הפך המחסן במושבה לאולם הופעות ואת האושר בשמחת
היצירה. ההצגה הועלתה שוב ושוב בסג'רה, במושבות הסביבה, וגם נדדה לטבריה, שם הועלתה
לפני המורים והתלמידים בעיר.
שיאו של הסיפור החל כאשר "בשלהי
קיץ תרע"ט, קיבלנו מכתב הזמנה... ממחלקת החינוך, שנבוא בפגרת חג הסוכות
לירושלים לערוך שם הצגה בשביל תלמידי בית הספר". כשהגיע המועד עשרים תלמידים
וכמה מנערי המושבה יצאו לדרך: מהמושבה נסעו לחיפה, לנו שם בלילה, ולמחרת עלו על הרכבת
לירושלים. "אנו נוסעים לירושלים, מאורע גדול בחיינו". הרכבת עלתה
באיטיות, התפתלה בין הרי יהודה, השמש שקעה ונעלמה, ושבה וזרחה עם בוקר, ולאט לאט
נגלתה ירושלים לעיניהם המשתאות... התרגשות עצומה אחזה בכולם. המורה רפאל אבישר,
ששהה בסג'רה בימי הגלות של מלחמת העולם הראשונה, הגיע לתחנה לקבל את פניהם. למחרת אירחו
ילדי בית הספר "תחכמוני" את הילדים בבתיהם. ביום חג הסוכות עלו הילדים
להר הבית. "הילדים התרוצצו מבוהלים, האמנם עמד כאן שלמה המלך, ממש במקום הזה
ופרש כפיו השמיימה, ולמולו כאן, בכיכר הנהדר עמד כל העם ושמע קול אלוהים?
האמנם?" הייתה זו: "חוויה עמוקה, חזון נשגב, שלא ימחה מזכרונם
לעולם".

רכבת בדרך לירושלים, תאריך לא ידוע (PHIS\1467934(
בחול המועד סוכות העלו את ההצגה
פעמיים בפני תלמידי בתי הספר בירושלים. מודעות מודפסות, שפרסמו את האירוע, נתלו על
הקירות עם פירוט שמות המשתתפים. בקופה ישב
קופאי, ומכר כרטיסים. "הילדים שלנו הביטו זה על זה בתמיהה, לא היה להם כל
מושג בענין מכירת כרטיסים, שמבלי זה אין נותנים להיכנס לאולם, הכל זה פלא"
תיאר יכנאי. "האולם "ציון" היה מלא מפה לפה".

ילדי סג'רה עורכים הצגה: בלי איפור ובלי לחשן, וכמעט בלי דקורציה,
"מזכרונות המורה י.מ. יכנאי" עמ' 7 J33\85))
לדבריו של יכנאי איתרתי סימוכין בשתי מודעות, שפורסמו בעיתוני התקופה
באוקטובר 1919. אומנם אין אזכור, כי היו אלה ילדי סג'רה, שהעלו את המחזה במסגרת
בימת הנוער, אך התאריך תואם, וניתן לשער, כי המורה הגלילי הוא יעקב יכנאי.

חזיון בשבע תמונות, "הארץ", 20.10.1919
בסוף שנת הלימודים 1922 עזב יכנאי את סג'רה, ועקר לירושלים. בסיפא של
רשימתו כתב, כי המשיך לערוך הצגות לילדים מטעם ארגון הגננות בראשותה של הגננת חסיה
פיינסוד-סוקניק ומטעם אגודת הצופים בראשותו של אביעזר ילין, "אבל מכל ילדי
ירושלים לא מצאתי כילדי סג'רה. הילדים האלה אשר ישבו על יד המדוכה אשר על הגורן
בשעה מאוחרת בלילה וחיכו בתוגה חרישית לבוא הוריהם מן השדה. הילדים האלה ידעו לעבור
בכל עמקות הנפש לאי הבודד שבמחזה, בברחם בלילה מן הבית, וכשישבו לפני המדוכה - על
הבמה - ראינו בחזות פניהם את השממון ואת העזובה בחשכת הלילה - בשלמותו".
חוויה זו נחרטה עמוק גם בזיכרונם של הילדים, כפי שפרסמו מספר
"שחקנים" בזיכרונות ילדותם. כולם ציינו את המאורע המופלא. לימים כתב אחד
הנערים, שהמורה הוציא את כל כספו למימון הדליג'נס, שלקח אותם להר הבית, והוא נותר
ללא אמצעים לשוב הביתה. תיעוד לכך נמצא גם
בארכיון הציוני: יכנאי לווה 15 לירות מצריות מוועד החינוך על חשבון משכורתו
העתידית כדי לממן את חזרתו לסג'רה.

מזכר ממחלקת החינוך לאהרון קרון בנוגע להחזר החוב בגין הלוואה, שלקח
יכנאי מוועד החינוך, 23 באוקטובר 1919
(S2\670)
בפנייה, שנעשתה לאהרון קרון, מנהל בתי הספר בגליל התחתון, הוא התבקש
לגבות את החוב. קרון הבהיר, כי אינו מורשה לקזז את הסכום ממשכורתו של יכנאי, היות
ולא הוא משלם את השכר אלא יק"א "ולפנות בנידון זה לפקידות לא
רצוי", וכי זה האחרון אמר, שיסלק את המגיע ממנו עם קבלת משכורתו. זמן קצר אחר
כך התברר, שהחוב נפרע על ידי חיים דב שחור, מזכיר ועד החינוך, והכל בא על מקומו
בשלום.

תשובתו של קרון למחלקת החינוך, כסלו תר"פ, דצמבר 1919(S2\670)

בניין קולנוע "ציון" בירושלים, שהוקם על המגרש בו עמד
ראינוע "ציון", תאריך לא ידוע (PHG\1007617)
ראינוע "ציון", שבו נערכו המופעים, שכן באותם הימים בצריף
של פח. חודשים אחדים לאחר מכן, בחורף 1920, ירד שלג כבד בירושלים, גג הפח הוכרע,
והצריף התמוטט. לימים יבנה ישראל גוט במקומו את קולנוע "ציון". משני המבנים
נותרה רק הכיכר, הנושאת את שמם.