לאחר שמסתיימים החגים ויורד הגשם הראשון, מתחיל מסיק הזיתים ברחבי הארץ. עם תחילת המסיק נערך "פסטיבל הזית" בבתי הבד השונים, הכולל מגוון פעילויות הקשורות לעץ הזית. חגיגות אלה היו יכולות להיערך בכל יערות קק"ל אילו תכניתה של התנועה הציונית לנטיעת יערות עצי זית בארץ ישראל הייתה מצליחה.
בניגוד למדינות אירופה, שמכוסות במשטחים של יערות, היו האדמות בארץ ישראל שוממות בראשית המאה ה-20. תיאודור הרצל, שביקר בארץ ישראל בשנת 1898, חש בחסרונם של היערות בנופי הארץ. אישים נוספים בתנועה הציונית חשבו כמוהו, ולפיכך הוחלט בשנת 1904 לפתוח במבצע לייעור ארץ ישראל באמצעות תרומות של יהודים מרחבי העולם. למטרה זו הִקצתה קק"ל אדמות, שלא התאימו לחקלאות, והעץ שנבחר לנטיעה היה עץ הזית בשל הרווח הכלכלי מפירותיו. את איסוף התרומות ערכה קק"ל בשיתוף עם "אגודת תרומות עצי הזית".
שנה לאחר פטירתו של תיאודור הרצל הכריז אוטו ורבורג בקונגרס הציוני השביעי, שהיערות שיינטעו ייקראו על שמו של הרצל. הכרזתו הצליחה להגדיל את היקף התרומות לאגודה. "אגודת תרומות עצי הזית" פנתה לביצוע התכנית, אך נתקלה בקשיים. לא נמצאה קרקע מתאימה לנטיעת "יער הרצל", וניסיונות לנטיעת עצי זית באדמות שונות (בחדרה, בחולדה ובבן שמן) לא הצליחו. העיכוב בנטיעת היערות הוביל לביקורת ציבורית על האגודה לגבי האופן, שבו ניהלה את כספי התרומות. בעקבות זאת הועברו סמכויות האגודה לידי קרן קימת לישראל.
מכס בודנהיימר, שעמד בראש קק"ל, הגיע לסיור בארץ ישראל בשנת 1912. הוא הבין שנטיעת עצי זית אינה כדאית מבחינה כלכלית וחקלאית כאחת. לפיכך החליט על שינוי במדיניותה של קק"ל: שתילת עצי סרק במקום עצי זית (או עצי פרי אחרים) תוך ויתור על רווח כספי עתידי. בודנהיימר כתב בזיכרונותיו:
"בהיותי בארץ נוכחתי לדעת, כי מטע זיתים זה, שהטיפו לו ברוב התלהבות, היה כשלון... אחרי התייעצות עם הד"ר רופין, נמלכתי בדעתי לחולל שינוי עקרוני. על פי הצעתי, ניטעו עצי אקליפטוס, ברושים ועצי גופר [הכוונה לאורנים], שיש בהם כדי לסייע לשיפור נוף הארץ ולהשבחת האקלים שלה. יערות כאלה טעונים אמנם השקעת הון לזמן ארוך, אבל יש ברכה בהם. מפעל זה ניתן לביצוע רק על ידי גוף ציבורי, על כן ראיתי בכך משימת חובה חשובה של הקהק"ל"
(תרגום מהאוטוביוגרפיה, בתוך: אגמון, נתן (עורך). במסילת ראשונים - לזכר מ. בודנהיימר. הוצאת הקרן הקימת לישראל,
1951, עמ' 139).