משוררת בארץ ישראל

אביה של סמפטר גידל את שתי בנותיו ברוח הנצרות – מכאן שמה, ישע, עצי אשוח קישטו את הבית בחנוכה, וביצי שוקולד חולקו לג'סי ואחותה הבכורה בפסח. האב האהוב נפטר בהיותה בת 12, ובאותה שנה היא חלתה בפוליו. לאחר שהחלימה גווה נותר כפוף מעט, מזכרת קטנה ועיקשת מאותם חודשים ארוכים בהם שכבה במיטתה.

סמפטר הנערה החלה לכתוב בגיל צעיר, וכבר בגיל 15 פרסמה שיר ראשון. ב-1909, בהיותה בת 26, יצא לאור ספרה הראשון, "המעפיל הגדול". באותה שנה גם נפטרה האם, וסמפטר, שמחלת הפוליו הותירה אותה שברירית ונוטה לחלות, נותרה לבדה. היא החלה להתעניין בכנסייה הלותראנית ובציונות, ובאותה עת ידידים משותפים הכירו בינה לבין מי שתשפיע רבות על חייה – הנרייטה סאלד. סאלד, המבוגרת מסמפטר ב-13 שנים, ראתה באישה מלאת החיים והצמאה למשמעות  בעלת פוטנציאל לעורר את הסובבים אותה לפעולה. היא אירחה אותה בביתה, הכירה לה את התנ"ך (אביה של סאלד היה רב), ולימדה אותה על ההיסטוריה של עם ישראל. השתיים, שהיו בעלות השקפת עולם פמיניסטית, סוציאליסטית ופציפיסטית, הפכו לידידות בנפש. סאלד עודדה את סמפטר לכתוב על הציונות, וכך הפכה ציונית נלהבת בעבודתה ובאורחות חייה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפכה סמפטר לפעילה ציונית של ממש. עם התערערות הפעילות במרכזי הציונות באירופה והחשש להמשכיות פעילות זו פעלה סמפטר נמרצות "להעיר" את יהודי ארה"ב השאננים, שלא בלטו באהדתם  לציונות. יחד עם אליס סליגסברג, מהפעילות המרכזית בארגון "הדסה", פרסמה מכתב פתוח ליהדות ארה"ב שכותרתו – "לאומיות והאחווה האוניברסלית" כדי לעודד אותם להצטרף לתנועה הציונית. בנוסף  הקימה בניו יורק בית ספר ציוני, שכלל קורסי מנהיגות, דיבור בפני קהל וציונות. המוסד הפך משמעותי לנשים אמריקאיות צעירות, שחיפשו דרך להשתלב בתנועה הציונית. התוכנית החינוכית, שגיבשה עבור בית הספר,  הפכה לימים לתוכנית החינוכית של "הדסה". ב-1917 פרסמה את סִפרה "ספר העמים", הכתוב בשפה תנכ"ית, ומבטא את השקפותיה הפציפיסטיות-ציוניות.

"עקורה" (A219\7)

מולדת חדשה מעבר לים

סמפטר הגיעה לארץ ישראל לאחר התאוששות מדלקת ריאות קשה ומהתמוטטות עצבים יחד עם חברתה אליס סליגסברג. אחותה הבכורה, אלווי, נותרה בחיקה החמים של הבורגנות היהודית – אמריקאית בניו יורק. במכתב נרגש, שכתבה לה סמפטר עם הגיעה לארץ בסוף ספטמבר 1919, היא הרגיעה אותה: "הנה אני בטוחה ושלמה... ושמחה, מאוד שמחה. הגענו אתמול מוקדם בבוקר, השכמתי עם שחר, וראיתי את השמש זורחת מעל יפו. בשמונה בבוקר הגענו אל החוף... מטלטלינו נישאו על גבי גמלים, בעוד אנו נסענו ברחובותיה המאובקים של העיר היפה, אך מלוכלכת, יפו העתיקה, על הבזארים הערביים הססגוניים שלה".

על אף הגמלים והבזארים הזרים והאקזוטיים כל כך, שיש לשער שהחרידו מעט את אחותה, סמפטר ציינה כי "כמעט את כל האמריקאים אני מכירה עוד מאמריקה", ו"העובדה שאני מוכרת (ככותבת) לפועלים כאן, בהחלט לא מזיקה ליוהרה שלי", היא הודתה במעט אשמה. "מבחינה חברתית, אני מרגישה בבית. עד עכשיו, השהייה כאן היא כל מה שחשבתי שתהייה".  

מכתבה הראשון של סמפטר מפלשתינה לאחותה (A219\7)

יפו כפי שראתה אותה סמפטר עם הגעתה לארץ ישראל, בשנות ה- 20 (PHAL\1351210)

כשבוע לאחר מכן, כתבה שוב לאחותה: "מבחינה הומנית, התנאים פה קשים כפי שחשבתי. אולם הארץ בעצמה, לא יכולתי אפילו להעלות אותה בדמיוני! שמעתי שיופייה הוא בצבעים רכים ... ואטמוספירה, אך לשמוע ולראות הם שני דברים שונים. למרות כל חוסר הנוחות אני מוצאת את החיים בירושלים שלווים מאוד. אני אוהבת להיות פה יותר משאהבתי להיות בכל מקום... ההדר של האוריינט, הגמלים, הערבים היפים בבגדיהם הצבעוניים, והבזארים המזרחיים מלאי החיים בעיר העתיקה, כולם הם לי שמחה חושית, ואני מרגישה כל כך בבית".

סמפטר התגוררה בירושלים, תחילה בביתה של ד"ר פבריקנט, רופאה בבית החולים "הדסה", שאותו תיארה לאחותה במכתב מה-8 לאוקטובר. התמונה שהצטיירה הייתה שונה מאוד מבית המשפחה בשדרה החמישית: החדר כלל מיטה פשוטה (מבית החולים), שידת לילה, שולחן, כיסא וכורסא. כארון שימשה דלת, שלא היה בה שימוש ועליה קבעה סמפטר מסמרים, ובהמשך, היא כתבה, תשיג גם ווילון. "כיור הרחצה שלי הוא אדן החלון. הסדרי השירותים הם פרימיטיביים אבל נקיים, וצריך לצאת לחצר קטנה על מנת להגיע אליהם. הכל , הוא באותה קומה, כי בקומה מתחת גרים דיירים אחרים". האִם סמפטר חשה דכדוך נוכח הירידה הניכרת בתנאי חייה?  חלילה. היא התמוגגה ממזג האויר: "תמיד יש בריזה, תמיד יש שמש, והערבים קרירים". שבוע לאחר מכן כתבה: "מכיוון שענייני הוא להבין את החיים פה, ענייני הוא לחיות אותם... החיים עשירים בצורה נפלאה, מגוונים, נוראים ויפים כאן, והכל במסגרת כה קטנה! אני מלאת תקווה למרות הבעיות הרבות כל כך".  סמפטר, אם כן, מצאה ארץ חדשה התפורה למידותיה – סוערת, בלתי פתורה ומרתקת. לראשונה בחייה היא הרגישה בבית. 

גסי סמפטר. "החיים עשירים בצורה נפלאה, מגוונים נוראים ויפים כאן!" (PHAL\1631592)

זמן קצר לאחר מכן עברה לגור עם לאה ברלין, אחות במקצועה, שאותה הכירה בעת שאושפזה ב"הדסה" מיד עם הגיעה לארץ כדי להתאושש מדלקת ריאות. לאה, אישה גדולת מֵמדים ומעשית, הייתה במידה רבה היפוכה הגמור של המשוררת השברירית, אולם במהירה הפכה לאדם הקרוב ביותר לסמפטר. השתיים המשיכו לפעול, ומשלב מסויים להתגורר יחד, עד שסמפטר נפטרה ב- 1938. 

"הפסלת". השיר מוקדש ל"ב.ל." (A219\7)

השיר "נישואים". (A219\7)

סמפטר המשיכה לכתוב וליצור במרץ - שנה לאחר הגעתה לארץ, ב- 1920,  היא פרסמה קובץ שירי ילדים - Around the Year in Rhymes for the Jewish Child. 

היי לי לבת

על אף ההתפעלות מהארץ לא הייתה סמפטר נטולת ביקורת. היא התקשתה, למשל, לקבל את עמדת אנשי היישוב הישן כלפי הנשים, וגם ביקרה רבות את יחסו של היישוב החדש אל העולים התימנים, נושא שהעסיק אותה רבות. בחורף 1924 אף אימצה ילדה תימנייה נטושה, שקראה לה תמר. על מנת לגדלה באווירה תרבותית מתאימה ובאזור כפרי עברה להתגורר עִמה ברחובות בסמיכות לקהילה התימנית. "היא כל כך מקסימה", כתבה לאלווי ביוני 1924, כמה חדשים לאחר האימוץ, "מלאה בתעלולים והומור. אוכל לשעשע אותך במשך שעות בסיפורים על כל מה שהיא אומרת ועושה". אחותה הִרבתה לשלוח לתמר ספרים וצעצועים, וסמפטר ביקשה: "אנא, אל תשלחי יותר צעצועים, שכן יש לי עוד רבים שטרם פתחתי".

נראה כי חיי האם והבת ברחובות של שנות ה-20 היו שלווים ומאושרים. סמפטר תיארה שבוע אופייני ביוני 1924: "השבוע היה ביתי מלא. שולמית (נערה שהתגוררה עם השתיים), אירחה את אחותה וחברה נוספת. שלושתן ישנו בשתי המיטות בחדרה, ואחיה ישן על כיסא הנוח בחצר. בנוסף, הגיע לכאן טיול של נערות בגיל בית-ספר מתל אביב, ושתיים מהן התארחו בלילה וישנו על הספה הנוספת. אני נהנית מכך, להיות עסוקה בלחיות לא מונע ממני, אלא בעצם מסייע לי, בשתי העבודות הממשיות שיש לי – לגדל את תמר, ולכתוב מה שאני חייבת. לא הכרח שבא מכורח חיצוני, אלא כורח פנימי".

"באחד הבקרים מוקדם, בשבע בבוקר", הוסיפה, "הלכנו לכרם של השכן. אכלנו שקדים ישר מן העץ, הם כל כך טעימים כעת. הענבים יבשילו בעוד כמה שבועות, והזיתים גדלים. ישבנו תחת עץ תאנה לנוח - אשלח לך שיר על זה בקרוב. האם את מקבלת תמונה של חיי מתיאורים מהירים אלו? קשה לי לתאר זאת, זה נראה רחב מכדי למסגר בתמונות בודדות". (9 ביוני, 1924). תמר, ציינה במכתביה, הייתה ילדה אינטליגנטית ומלאת חיים, שמחה ופורחת.

"אהבה". (A219\7)

כעבור שנים אחדות החליטה לרכוש חלקת אדמה ולבנות בית משלה. ב-3 בדצמבר, 1927,   כתבה לאחותה אלווי על "טקס הנחת אבן הפינה" – מסיבה צנועה, שאליה הזמינה את שכניה הקרובים. היסודות הונחו, וכשהגיעה למקום, כתבה: "אני רואה בעיני רוחי היכן יהיה כל חדר. בעודי הולכת על האדמה החשופה, ראיתי בעיני רוחי את הגן המקסים והעצים שאשתול שם. המקום יפיפה, גבוה ופתוח, אולם לא על גבעה. מצפון למגרש יש כרם עד קצה שדה הראייה... מדרום הרחוב ומצדו השני נשקפת המושבה טובלת בירוק, עם נוף הרי יהודה מדרום מזרח".  

"עבודת הירח" נכתב בגינת ירק, ברחובות, פלשתינה (A219\7)

הבית של סמפטר ברחובות היה שוקק חיי תרבות. היא הִרבתה לארח אנשי רוח ופוליטיקאים בערבי חברה בנושאים שונים. ב-19 לאפריל 1926 סיפרה לאלווי על מפגש חברות הסניף המקומי של ארגון נשים ציוניות עם ביאטריס סמואל, אשתו של הנציב העליון הרברט סמואל, שנערך בביתה:

"הגברת סמואל, שתשהה בפלשתינה בחדשים הקרובים, תגיע ביום רביעי להיפגש עִמי, ותלון בלילה בביתי הקטן". נערכה לכבודה קבלת פנים חגיגית בנוכחות 70 מחברות הסניף, והדיון לא גלש לעימותים פוליטיים  – חברות הארגון וסמואל שתו תה, והתכבדו ב"עוגות טעימות להפליא", ונהנו מאישיותה הנעימה וה"חברותית כל כך" של סמואל. 

ביתה של ג'סי סמפטר ברחובות, 1930. בתצלום, משמאל לימין: לאה ברלין, בן אחותה זוויה, סמפטר, תמר והנרייטה סאלד. (PHAL\1631622)
 

מכתב נוסף לאלווי, המתאר את ביקורה של הנרייטה סאלד בביתה, שופך אור על ההערכה הרבה שרחשה לה: "בשבוע שעבר הייתה לנו אחת מאותן חוויות יפות שנותרות גם לאחר שהן מסתיימות. גברת סאלד התארחה כאן לסוף השבוע, וזה היה מושלם: מזג האויר, מבקרים נוספים, זמנים שקטים ביחד, אפילו הארוחות, הכֹל התנהל כאילו מתוך ידיעה שיש לתת לגברת סאלד את הכבוד המגיע לה".

סמפטר פעלה רבות למען הקהילה התימנית באזור רחובות. ב-6 ביוני 1926 כתבה לאלווי:

"אני לוחמת כרגע את קרב חיי, כנגד אופוזיציה מרה ובורה לעיתים, לשפר את מעמד הילדים התימנים – מגיל 7 ומעלה – שעובדים כאן בבתים פרטיים. כמובן שיש אנשים שעוזרים לי, ולמרות שזה קשה ולעִתים פוגע, זו מלאכה מאוד מעניינת וממלאת. היו לנו כמה פגישות מאוד מרגשות". היא ייסדה בית ספר ערב עבור נערות תימניות, שעבדו במושבה, ונראה שיצרה עִמן קשר חם. ב-16 בינואר 1927 תיארה את ביקורן בביתה: 

"אמש, בשבת, הגיעו לבקר אותי כ-15 נערות, שהגיעו ספונטנית, אפילו לא הזמנתי אותן. הן באו לסייע לי, משום שלא חשתי בטוב לאחרונה. סיפרתי להן סיפורים, שוחחנו על בית הספר ועוד. הן שרו שירים, ושיחקנו משחקי חברה. רציתי שייצאו לגן וישחקו לבדן, אך הן התעקשו להישאר עימי".

בית ישע

אחרי שבע שנים מאושרות, שבהן התגוררה  סמפטר ברחובות, הרגישה שהגיע הזמן לשינוי. במכתב לאלווי מה-7 לדצמבר  1932, תיארה את הצורך המוכר להמשיך בחיפוש, זה המניע אותה תמיד לפעולה: 

"את יודעת שהחיים האידאלים בעיני הם חיי "הקבוצה". אולם משום שבריאותי לא מאפשרת לי אורח חיים מעין זה, עלי לחפש דרך אחרת לשוות לחיי אורח יותר קואופרטיבי... ביתי לעולם לא יוכל להיות המרכז שאני רוצה שיהיה, משום שהוא בית 'פרטי'..."

עוד הוסיפה: "לאה ברלין החלה לאחרונה להתעניין מאוד בתזונה, ותזונה צמחונית בפרט. אנחנו רוצות לייסד סניטריום, בית הבראה, שיוכל לאכלס כשמונה אנשים, בעיקר פועלים צעירים תשושים". בתחילה תכננו שתי הנשים לפתוח את בית ההבראה ברחובות, בחצר ביתה של סמפטר: "אנחנו מתכננות לא להעסיק עובדים במשכורת, אלא ליצור 'קבוצת עבודה' של ארבעה"

. 

בחודשים הבאים פיתחו את הרעיון אשר התממש עם המעבר של השתיים, ביחד עם בתה של סמפטר, תמר, לקיבוץ גבעת ברנר ב-1933. הן הקימו שם בית מרפא צמחוני אשר שימש גם מרכז רוחני ולימודי. ברלין הייתה מופקדת על הצדדים המעשיים בניהול בית ההבראה, וסמפטר העבירה קורסים בפילוסופיה  ובמחשבה חברתית, ואירחה במקום סופרים, אמנים ואנשי רוח. הרברט סמואל, מניה שוחט, חיים ויצמן ואחרים היו רק חלק מאנשי השם שהתארחו בו. לימים נודע המקום כ"בית ישע", מוסד מוכר ופופולארי, שפעל עד שנות ה-80.

ב- 1937, שנה לפני מותה, פרסמה סמפטר את קובץ השירים "אוד מוצל מאש" (שגם תורגם לעברית)

סמפטר נפטרה ב-1938, חמש שנים לאחר שעברה להתגורר בקיבוץ. חברתה לאה המשיכה לגדל את תמר.​ שנה לאחר מותה ראה אור אחד מספריה המצליחים ביותר -  "הרחק מעבר לים" - תרגום לאנגלית של שירי ביאליק לילדים. 

 
מבקרים בגן בית ההבראה שייסדו סמפטר ולאה ברלין (NKH\450444) 

ארכיונה של ג'סי סמפטר שמור בארכון הציוני תחת הסמיל A219. הוא כולל כתבי יד של רומנים, שירים, סיפורים, מאמרים, סקירות, ומכתבים אישיים ומקצועיים.