השאלון הסודי של ההנהלה הציונית

מאת: פרופ' אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאה (בדימוס) של בית המשפט העליון וחבר המועצה הציבורית של הארכיון הציוני.


בשנות השבעים למאה הקודמת ביליתי חלק ניכר מזמני כסטודנט לתואר שני ולדוקטורט (שלא נשלם) ביהדות זמננו בארכיון הציוני. אזכיר, כי באותן שנים היה הארכיון ממוקם במרתף בבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים במקום צר ודחוק, ויצא למרחב רק במעבר אל משכנו הנוכחי, שאף הוא מצוי עתה בתנופת שיפוץ וחידוש.


אולם הקריאה של הארכיון הציוני במרתף המוסדות הלאומיים, 1951 (PHG\1013294)

אולם הקריאה של הארכיון הציוני במרתף המוסדות הלאומיים, 1951 (PHG\1013294)

 

פירות אותה תקופה היו לא מועטים: ראשית, עבודת מ"א גדולה (בהדרכת פרופסור ישראל קולת המנוח) בדבר המדיניות הציונית בשאלה הערבית בשנות העשרים. תוצר נוסף, שבו נעזרתי מאוד בחומרי הארכיון הציוני, היה המאמר "מישוב למדינה – מוסדות ומפלגות", חלקי בספר "הישוב בימי הבית הלאומי" בעריכת בנימין אליאב, ולבסוף ספרי "שופטי ארץ: לראשיתו ולדמותו של בית המשפט העליון בישראל". ספר זה היה כמדומני הספר הראשון על תולדות בית המשפט העליון, ואשר נכתב כחצי יובל לפני שהייתה לי הזכות להצטרף לשורות בית המשפט בתשס"ד-2004. הספר נולד מתוך עיון אקראי בתיקי ארכיונו האישי של ד"ר משה זמורה, הנשיא הראשון של בית המשפט העליון, שהיו מונחים על השולחן לידו ישבתי בחדר הקריאה של הארכיון הציוני.

 

בעבודת המ"א שלי חקרתי את עמדתה של ההנהגה הציונית בשאלה הערבית בשנות ה-20 של המאה הקודמת. עד מלחמת העולם הראשונה הפעילות הציונית בעניין הערבי הייתה מועטה למדי, אך השאלה הערבית הפכה מהותית לאחר הצהרת בלפור והחלת המנדט הבריטי. מכאן ואילך היא שכנה בתודעת ההנהגה הציונית, אך למרות שבמשך השנים מנהיגי היישוב עסקו ודנו בהרחבה כיצד יש לפתור אותה, הם לא הגו תכנית פעולה ארוכת טווח אלא עסקו בעיקר ב"כיבוי שריפות".

 

ניסיון מעניין להתמודדות עם השאלה הערבית נעשה בעקבות התכנסותו בירושלים של הקונגרס הערבי-פלסטיני השביעי ביוני 1928. ההנהגה הערבית דנה בכינון גוף ייצוגי מחוקק בארץ ישראל – בדומה לארצות מנדטוריות אחרות – אך נמנעה מהתנגדות מפורשת להצהרת בלפור. הנימה המתונה של היוזמה אילצה את הנהגת היישוב להחליט כיצד להגיב: תמיכה בהקמת מועצה מחוקקת, שבה היהודים יהיו מיעוט (בהתאם לחלקם באוכלוסייה), עלולה להביא כלייה על המפעל הציוני. לעומת זאת התנגדות להקמתה מתוך חשש לפגיעה בזכויות היהודים עלולה ליצור רושם בעולם, שהצד היהודי מתנגד לגוף דמוקרטי. סקירה על המצב הבעייתי הופיעה בתזכיר מאת ראש המחלקה המדינית פרדריק הרמן קיש​, שהופץ בין חברי ההנהלה הציונית בארץ ובלונדון. קיש צידד באי הימנעות מתמיכה בהסכמה עקרונית במועצה מחוקקת תוך ניסיון לדחות את הקמתה ככל הניתן ועמידה על קיום המחויבות לבית הלאומי: "אין להתנגד להתקדמות כלשהי לקראת חוק, אך יש לדרוש מן הממשלה שתבטיח ערובות ליהודים. בינתיים יש לשפר את היחסים בין הערבים ליהודים על ידי שיתוף פעולה חברתי ואינטלקטואלי ועל ידי הקמת ועדה מיוחדת לייעוץ ולייזום פעולות בעניין זה."


תזכיר מאת פרדריק הרמן קיש לחברי ההנהלה בלונדון, 1928. (S25\4165)​
תזכיר מאת פרדריק הרמן קיש לחברי ההנהלה בלונדון, 1928. (S25\4165)​

מתוך תזכיר מאת פרדריק הרמן קיש לחברי ההנהלה בלונדון, שבו הוא סוקר את רעיון הקמת המועצה המחוקקת וכיצד לדעתו עליהם לנהוג, 15 באוגוסט 1928. (S25\4165)​


פרידריך הרמן קיש, 1929 (PHG\1002914)

פרידריך הרמן קיש, 1929 (PHG\1002914)

 

כדי לגבש עמדה הוחלט לשלוח שאלון סודי לאישים אחדים בתנועה הציונית, שייצגו טווח רחב של דעות וארגונים. הנשאלים נתבקשו להביע את דעתם בנוגע להקמת מועצה מחוקקת וכיצד יש לפעול על מנת לשפר את היחסים בין ערבים ויהודים. ההנהלה פנתה לאישים הללו: יצחק גרינבוים, חיים ארלוזורוב, הרב מאיר ברלין, מוריץ בילסקי, ויקטור יעקבסון, מונטגיו דויד אידר, ארתור רופין, אליעזר הופיין, חיים מרגליות-קלווריסקי, יצחק בן-צבי, יוסף מיוחס, חיים סלומון, שמואל הוגו ברגמן, יוסף שפרינצק, זאב ז'בוטינסקי, דוד ילין ונורמן בנטוויץ', כולם בעלי מעמד בעולם הציוני והארץ-ישראלי. במכתב ההסבר, שצורף לשאלון, נכתב כי "חשוב לנו מאוד לשמוע את דעתו בייחוד על אותם העניינים שמתוך בקיאותו במצב ותנאי הארץ כבודו מוכשר לדבר עליהם כבר סמכא." הנשאלים התבקשו לשמור על חשאיות בדבר קיומו.​


נוסח שאלון ההנהלה הציונית בעברית ובאנגלית (S25\4165)
נוסח שאלון ההנהלה הציונית בעברית ובאנגלית (S25\4165)

נוסח שאלון ההנהלה הציונית בעברית ובאנגלית (S25\4165)


מכתב נילווה לשאלון ההנהלה הציונית עבור חיים קלווריסקי, 8 בנובמבר 1928 (S25\4165)

מכתב נילווה לשאלון ההנהלה הציונית עבור חיים קלווריסקי, 8 בנובמבר 1928 (S25\4165)

 


תשובות האישים לשאלון הועברו למחלקה המדינית החל משלהי 1928 ובמהלך 1929, וככל הנראה הושפעו גם ממאורעות תרפ"ט. הדעות נעו בין שלילה מוחלטת של הקמת מועצה מחוקקת (הופיין, ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים ובאופן מפתיע גם דוד ילין) ובין תמיכה פומבית בהקמת מועצה (גישת "ברית שלום" והוגו ברגמן). רבים מהמשיבים החזיקו בדעות ביניים, והתלבטו מאוד כיצד יש לגשת לעניין.​


מכתב מאת הפילוסוף הוגו ברגמן, 12 לנובמבר 1928. (S25\4165)

מכתב מאת הפילוסוף הוגו ברגמן, שבו הוא מתנצל כי מחוסר זמן ענה על השאלון בגרמנית ולא באנגלית, 12 לנובמבר 1928. ברגמן ייצג את חברי "ברית שלום", ותמך בהקמת מועצה מחוקקת. (S25\4165)


תשובתו של יצחק בן צבי לשאלון (S25\4165)

תשובתו של יצחק בן צבי לשאלון. בן צבי ייצג את עמדת  תנועת "העבודה", ותמך בדחיית הקמת מועצה מחוקקת, מכיוון שהתנאים הקיימים אינם מאפשרים זאת. (S25\4165)


תשובת דוד ילין, ראש הוועד הלאומי, לשאלון. (S25\4165)

דף מהתרגום לאנגלית של תשובת דוד ילין, ראש הוועד הלאומי, לשאלון. ילין התנגד להקמת מועצה מחוקקת למרות קרבתו לעולם ולתרבות הערבית. (S25\4165)

 

לאחר דיון בתשובות השונות שלחה ההנהלה הציונית בא"י את מסקנותיה ללונדון ב-29 בנובמבר 1929 ובהן נכתב: "הוכר כי שינויים קונסטיטוציוניים מסוימים עשויים להיות הכרחיים בעתיד הרחוק, אולם יש לעשות כל מאמץ כדי להשפיע כי שינויים כאלה יידחו לזמן מה." נראה, כי מסמך זה שיקף את התנהלותה העתידית של ההנהלה הציונית: מתן הסכמה עקרונית לרעיון, אך ניסיון לדחותו בגלל עיתוי לא מתאים או נסיבות בעייתיות, גישה טקטית ואולי אף אסטרטגית של דחייה. מאורעות תרפ"ט הצדיקו את דחייתה של הקמת מועצה מחוקקת, והבריטים הפסיקו לפעול בעניין. באופן מפתיע הצעות מעשיות, שהציעו רבים ממשיבי השאלון לקידום היחסים עם הערבים, לא נידונו ע"י ההנהלה הציונית, ובסופו של דבר לא נקבעה מדיניות ציונית ארוכת טווח.


מתוך החלטת ההנהלה הציונית (באנגלית), 29 בנובמבר 1929 (S25\4165)

מתוך החלטת ההנהלה הציונית (באנגלית), 29 בנובמבר 1929 (S25\4165)


טיוטת מכתב מאת פרדריק הרמן קיש להנהלה הציונית בלונדון לגבי מטרת השאלון (S25\4165)

טיוטת מכתב מאת פרדריק הרמן קיש להנהלה הציונית בלונדון, שבו כתב כי מטרת דיוני ההנהלה הציונית בא"י להביא "דעה מיושבת" בסוגייה החשובה. (S25\4165)

 


עבודת המ"א אמורה הייתה להתרחב לדוקטורט, אלא שנשאבתי לשירות הציבורי לתפקידים, שבחלקם השיקו אינטנסיבית, כמובן במועדים אחרים, לנושאי היחסים עם שכנינו, למשאים ומתנים לשלום בכל חמש הגזרות סביבנו: מצרים, לבנון, ירדן והפלסטינאים וסוריה (בסדר כרונולוגי). בהמשך כתבתי ופרסמתי פרקים מתוך הדוקטורט הלא-נשלם בתולדות הסכסוך הערבי-יהודי בתקופת המנדט בבמות שונות, כמו "הציונות", "יהדות זמננו", "מולד", ספר ישראל גולדשטיין, "קתדרה", "קשר", ספר אלעזר (לסיה) גלילי, כיוונים חדשים ועוד.

 

אם כן, הארכיון הציוני – כך אפשר לומר – היה לי בית מחקרי במשך שנים לא מעטות. הכתובת העיקרית להיוועצות אז הייתה איש החמודות ד"ר מיכאל היימן ע"ה, מנהל הארכיון. איש צנוע, רחב יריעה ובקי מאין כמותו בכל רזי ההיסטוריה הציונית ואוצרות הארכיון. אני נוצר את זכרו בחיבה וגם את יחסם הטוב של עובדי הארכיון דאז, אז כן עתה.

 

הייתה זו איפוא זכות להיענות להזמנת מר קיטו חסון וד"ר יגאל סתרי להצטרף להנהלה הציבורית של הארכיון הציוני המרכזי. היה מי שאמר שאין לעם עתיד, אם אינו מטפח את עברו. התנועה הציונית היא עמוד תווך ענק בתקומת ישראל בארצו. לתולדותיה חשיבות קריטית בהבנת תחייתנו הלאומית. מאחל אני לארכיון להגביר חיילים בעידנים הבאים.

 

לקריאה נוספת: אליקים רובינשטיין, ״השאלון משנת 1928 בשאלה הערבית״, בתוך "פרקי מחקר בתולדות הציונות מוקדשים לישראל גולדשטיין", בעריכת באואר, דייוויס וקולת, תשל״ו.



​פורסם ב- 1.6.2022​​​​

​​​​