פרדריק קיש, ה"יהודי רם הדרג ביותר בצבא הבריטי", שנולד החודש לפני 132 שנה, עמד במשך כעשור בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. יומנו האישי, ששמור בחלקו בארכיון הציוני, מספק הצצה מרתקת ונרחבת אל "מאחורי הקלעים" של הפוליטיקה הציונית.
פרדריק הרמן קיש (1888 –1943) נולד בהודו למשפחה יהודית. אביו שימש כמנהל הדואר ההודי. קיש נחשב ליהודי רם הדרג ביותר בצבא הבריטי. הוא שימש כקצין בחיל ההנדסה בשנים 1909- 1914. במלחמת העולם הראשונה שירת בצרפת ולאחר מכן בעיראק. במהלך המלחמה עבר לשרת במחלקת המשטרה הצבאית החשאית במשרד המלחמה בלונדון. ב- 1918, עם תום המלחמה, לקח חלק במשלחת הבריטית לשיחות השלום בפריז.
קיש הצטרף להנהלה הציונית ב- 1922, והיה מנהל המחלקה המדינית (שמאוחר יותר עברה לפעול במסגרת הסוכנות היהודית) מאז 1923 ועד 1931. היה זה תפקיד מפתח בצומת שבין המִנהל הבריטי ליישוב היהודי. במסגרת תפקידו היה קיש אמון על מגעים עם הבריטים בנושאים כגון "חוק הנתינות", ארגון השלטון העצמי של היישוב במועצות מקומיות ונושאים נוספים. לאחר פרישתו מן הסוכנות היהודית התמנה לחבר ב"מועצת הדרכים הארץ-ישראלית", והקים את "האגודה לעידוד המסחר בין בריטניה לארץ ישראל". הוא המשיך להתגורר בארץ ישראל ולפעול בזירה הציבורית.
בשל עברו הצבאי הבריטי היה קיש מקורב לבכירי המנדט ולנכבדים ערבים. במשך כל תקופת פעילותו הציונית האמין בשיתוף פעולה בין הציונים לערבים, וניסה לחפש בני שיח מקרב המתונים בחוגים לאומיים ערבים.
קיש שב לשרת בצבא הבריטי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוצב בצפון אפריקה. הוא הועלה לדרגת קולונל, והתמנה למושל בנגאזי עם שחרורה על ידי הבריטים. במהלך המלחמה התמנה לקצין ראשי של הארמיה השמינית של הצבא הבריטי בצפון אפריקה, והועלה לתפקיד בריגדיר. הוא נהרג בתוניסיה ב- 1943, כאשר עלה על מוקש במהלך שירותו.
קולונל פרדריק הרמן קיש (L51\539)
יומן ארץ-ישראלי
קיש כתב את יומנו בשנים 1931-1923 בתקופה, שבה כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. היומן, שיצא לאור כספר בשנת 1938 בלונדון, נחשב מקור היסטורי יוצא דופן לשנים אלה בארץ ישראל בשל מעמדו ותפקידו הייחודי של קיש, שפעל בזירה הציונית, בזירה הבריטית ובמידה מסוימת גם בזירה הערבית. קיש תיעד כמעט כל יום, בין אם היה לו ערך היסטורי אם לאו. "הספר הלבן" של פספילד, ועדת הכותל, דיון בנושא החינוך לגיל הרך ופגישה עם ועדת תכנון כבישים – כל אלה זכו אצלו לתיעוד כמעט באותה מידה.
דף מתוך יומנו של קולונל קיש (L22\637)
פגישה בתחנת רכבת
בעקבות התנגשויות הולכות וגוברות בין מוסלמים ליהודים ברחבת הכותל בשנות ה-20 מינו הבריטים ב-1928 ועדה להסדרת הסטטוס קוו במקום. במהלך דיוניה גבתה הוועדה עדויות מיהודים וממוסלמים. עבור שני הצדדים הייתה זו הזדמנות לנסות לקדם את זיקתם למקום עם כל היוקרה הדתית והפוליטית הנובעת מכך. חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, פתח במסע תעמולה בין-לאומי, שכלל מחאות מול משרד המושבות בלונדון ובפני "חבר הלאומים", עצרות מחאה במסגד אל-אקצא, פתיחת פתח למעבר הולכי רגל דרך רחבת הכותל ופעולות נוספות.
ב- 19 ביוני 1930 הגיעו חברי ועדת הכותל הבינלאומית לירושלים על מנת לשמוע את העדויות. קיש המתין לקבל את פניהם בתחנת הרכבת בעיר יחד עם דוד ילין, רבי עוזיאל ואישים נוספים. והנה בעודם עומדים וממתינים, קרבו אל הקבוצה שלושה גברים מכובדים למראה, וביקשו לקשור עימם שיחה.
באותו יום הייתה התחנה עמוסה במיוחד – עיתונאים רבים המתינו לחברי הוועדה, אך גם לנוסע חשוב לא פחות שעמד לעזוב את ירושלים ברכבת למצרים – עווני ביי עבד אל-האדי, מדינאי פלסטיני ולאומי פאן-ערבי בולט, שהיה מהקולות הדומיננטיים נגד האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון. עבד אל-האדי היה ממנהיגי חוג אופוזיציוני למופתי של ירושלים. הוא ייצג חוגים משכילים, חילוניים בחלקם, אשר מאוחר יותר (1932) יקימו את מפלגת "אל-איסתקלאל", אחד הגופים הפוליטיים הפלסטינים החשובים בשנות ה-30. חוג זה ביטא גישה מורכבת כלפי היישוב הציוני. בניגוד לאל-חוסייני, עבד אל-האדי לא ראה ביישוב הציוני אויב בפני עצמו, אלא נציג של האימפריאליזם הבריטי. הוא האמין כי אל לה לתנועה הערבית הלאומית להשחית את משאביה על מאבק נגד הציונים, אלא להתמקד במאבק נגד הבריטים. אידיאולוגיה זו אִפשרה לו לקיים, גם אם באופן בלתי רשמי, פגישות עם מנהיגים ציוניים.
עווני ביי עבד אל-האדי (שלישי משמאל), במהלך דיוני וועדת הכותל הבינלאומית, יוני 1930. צילום: צבי אורון (PHO\1352881)
שלושת האדונים שקרבו אל קיש היו מחוג מקורביו של עבד אל-האדי: יעקוב פאראג', ערבי נוצרי שלימים יצטרף למפלגת "אל איסתקלאל" עם הקמתה וב-1934 יהפוך לנשיא הוועד הפועל הערבי (הגוף הייצוגי של הפלסטינים אל מול שלטונות המנדט מ-1920 עד אמצע שנות ה-30). עִמו היו עומר סאלח, חבר עתידי נוסף במפלגת "אל-איסתקלאל", עיתונאי סופר והיסטוריון שכבר כתב כמה ספרי היסטוריה על הפלסטינים, ומוע'נם סאלח. העובדה ששלושה אלו התקרבו אל חוג "ציוני" מובהק במקום ציבורי כל כך הייתה ראויה לציון לדידו של קיש המופתע. "על אף נוכחות של עיתונאים רבים", הוא כתב, "השלושה קרבו אלינו ושוחחו אתנו במשך רבע שעה תמימה".
מוע'נם סאלח סיפר לקיש, כי התבקש לקחת חלק במשלחת הערבית לוועדת הכותל, אך בהיותו נוצרי חש, כי עליו לסרב. אולם, הוא הוסיף, לו שעו הנציגים הערבים לעצתו, לא היה העניין הופך לסלע מחלוקת שכזה. סאלח הוסיף עוד, שעל שני הצדדים לשנות את האווירה הכללית, שדנה את הדור הבא לעתיד אומלל. הוא סיים את דבריו בכך, שקצה נפשו מהסכסוך הנוכחי.
"מכיוון שכל השלושה מזוהים כל כך עם הכיוון הנוכחי של הוועד הפועל הערבי", כתב קיש, "העמדה שביטאו היום עומדת בקנה אחד עם המידע שלי לגבי העובדה שהוועד הפועל הערבי מחפש דרך להגיע לפשרה, למרות שהמופתי וחוגיו נוקטים במדיניות קיצונית ובלתי מתפשרת – אשר בלעדיה אין למופתי קיום".
חמישה ימים לאחר מכן, ב-24 ליוני, סיפר קיש על הסיור, שערכה הוועדה באתרים הקדושים ליהודים בעיר. "אנשי הוועדה", כתב בסיפוק, "התרשמו באופן ניכר... מן הפשטות והעוני השוררים לא רק במקומות הקדושים, אלא גם ברובע היהודי."
חברי וועדת הכותל במהלך סיור עם המופתי חג' אמין אל-חוסייני (שלישי מימין), יוני 1930. צילום: צבי אורון (PHO\1352838)
מראה רחבת הכותל ביוני 1930, צילום: צבי אורון (PHO\1352876)
ועדת הכותל הבינלאומית הגישה את הדו"ח שלה ביוני 1931. הדו"ח קבע תקנות ומגבלות לקיום התפילה היהודית ברחבת הכותל (כגון איסור על תקיעה בשופר, היתר לקריאה בתורה רק בימי חג וצום, ועוד) אך אִשרר את קיומה. הייתה זו אם כן בסופו של דבר פשרה.
"המכה הגיעה והיא חמורה יותר ממה שכל אחד מאתנו יכול היה לצפות"
במילים דרמטיות אלו פתח קיש את יומנו ב- 21 באוקטובר 1930 עם פרסום "הספר הלבן" של פאספילד. הספר, שפורסם בעקבות מסקנת ועדת שואו לאחר פרעות תרפ"ט, צמצם באופן ניכר את תמיכת הבריטים במפעל הציוני: הוא קבע מגבלות ניכרות על רכישת קרקע ועל עלייה של יהודים לארץ, וכן הייתה בו מעין "פניית פרסה" אידיאולוגית. אם בהצהרת בלפור דובר על זכותו של "העם היהודי" בארץ ישראל, הרי ש"הספר הלבן" התמקד רק ביישוב היהודי, היושב כבר בארץ ישראל. הייתה זו אי-תמיכה משתמעת ברעיון הציוני עם כל המשמעויות המעשיות הנובעות מכך להמשך מפעל העלייה. הממסד הציוני והיישוב היהודי כולו ראו בו נסיגה מהצהרת בלפור, והוא גרם לגל מחאה חסר תקדים ביישוב.
אספת מחאה של ציוני לונדון במחאה על הספר הלבן של פספילד, אוקטובר 1930. חיים ויצמן (במרכז הבימה), התפטר מראשות ההסתדרות הציונית בתגובה למסמך (PHPS\1339983)
באותו בוקר כתב קיש המזועזע: "ההשלכות של המסמך לגבי קרקע, הגירה... אופייה הכללי של ההצהרה – כל זה גרוע מאוד. משלוש בחינות זוהי בגידה של התחייבות המנדט והאֵמון ששמנו בבריטניה כבעלת המנדט. קודם כל, נעשה ניסיון מחושב להגדיר את הציונות האורתודוקסית – הציונות של ויצמן ועמיתיו – כדבר קיצוני, לא צודק ומדכא", הוא כתב. "שנית", הוא הוסיף, "ההצהרה נוטה להפריד בין יהודי ארץ ישראל ליהודי העולם ולהתייחס להתחייבויות המנדט כאילו הן נוגעות רק ל-160,000 יהודי הארץ... תוך התעלמות מן הקונטקסט ההיסטורי של היהודים עם הארץ". "ושלישית", כתב, "כל המסמך רושף שנאה ליהודי ורצון לנקמה". אלו מילים קשות ממי ששירת את בריטניה כבריטי שנים כה רבות, ועוד ישרת אותה בעתיד.
ביום למחרת, לאחר שוויצמן ובכירים אחרים בסוכנות הודיעו על התפטרותם כאות מחאה, הוא כתב: "עלינו למצוא את הדרך לשמור על עבודתנו. פיתוח כלכלי מואץ – זוהי התשובה הנאותה לממשלה הבריטית. אם ניתן היה ליישב את ארץ ישראל תחת הממשלה התורכית, ללא הצהרת בלפור או כתב המנדט, יהי זה אפשרי לעשות זאת גם היום למרות הממשלה העוינת ברחוב דאונינג. עלינו לצפות ליום בו ממשלה ידידותית יותר תהיה בתפקיד", הוא מסיים באופטימיות.
"הבדלים ברמת החיים"
כאמור, פרדריק הרמן קיש דיבר ופעל למען שיתוף פעולה ודו שיח עם ערביי הארץ. הוא לא ראה בציונות אידיאולוגיה, או אפילו פרקטיקה פוליטית, שתרע עמם, אפילו להיפך. כך לדוגמה, באחד במאי 1931 כתב על פגישה עם באהי א-דין ביי באראקאת, שר החינוך המצרי לשעבר, ואחיינו של סעד זע'לול (ממובילי המאבק לעצמאות מצרים). באראקאת, שביקר בארץ ישראל במשך שבוע וערך שיחות עם חוגים לאומיים ואסלאמיים שונים, סיפר לקיש הספק מזועזע ספק משועשע, כי ההתנגדות לציונות מצד הערבים נובעת מהעובדה, שהציונים מנסים להקים שלטון, שבו הדת תחליף את הלאומיות כבסיס לאזרחות. תיאוקרטיה זו, התריע באראקאת, תהיה נחשלת ומדכאת. הוא ציין עוד שהערבים חוששים, שהציונים מתנגדים לגופים פוליטיים ייצוגיים (בשל מספרם המועט). קיש מיהר להרגיע אותו, והבטיח לו כי היהודים לא מתכוונים לפגוע במעמד הערבים, אלא רק לפתח את הארץ. אך חמישה ימים מאוחר יותר, ב-6 למאי, מצא עצמו קיש במצב... מסובך.
באותו יום פנו אליו נציגי הפועלים היהודים במחצבת עתלית, והודיעו לו כי מאיימים על החוצבים היהודים בהפחתת שכרם בשיעור של 35%, כדי להשוות אותו, שומו שמיים, לשכרם של מקביליהם הערבים. קיש כתב: "הנקודה אותה עלינו להסביר היא מסובכת: כלומר, שבעוד הסכום המינימאלי המוצע כרגע לחוצבים הוא הוגן לפועלים הערבים (שרבים מהם, הוא מוסיף, עובדים בכל רחבי הארץ בשכר נמוך אף יותר), הוא אינו הוגן עבור היהודים, לאור ההבדלים ברמת החיים".
מחצבת עתלית (PHG\1017030)
יומנו של קיש מספק הצצה מרתקת ויוצאת דופן במיוחד מבחינת עומק ורוחב היריעה אל "אחורי הקלעים" של הפוליטיקה הציונית, הִלכי הרוח, הפגישות והשיחות הלא רשמיות, שקדמו להחלטות שהתקבעו ל"היסטוריה". ככל יומן אישי המסמך גם מספק תזכורת לכך, שכל אדם, מעבר לדעותיו האישיות, הוא מפת נוף התקופה בה הוא חי.
פגישה בין שייח'ים ערבים לבין פרדריק קיש (במרכז), 1925 (PHPS\1337470)
קיש (ימיני מאחור) בביקור עם חיים וייצמן במחנה חיל הספר בטול כרם. מתוך אוסף צבי אורון (PHO\1351276)
פרדריק קיש (קיצוני מימין), במהלך משחקי המכביה הראשונה, 1932 . מתוך אוסף צבי אורון (PHO\1354007)