בחודש דצמבר של שנת 1966 הוכרז ש"י עגנון כחתן פרס נובל לספרות. אנשים ומוסדות שונים בארץ המליצו על הענקת פרס נובל לשמואל יוסף עגנון במשך זמן רב, ואכן מאמציהם נשאו פרי. ועדת הפרס החליטה לתת לו את הפרס: "עבור יצירתו הספרותית האופיינית, השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי" ("for his profoundly characteristic narrative art with motifs from the life of the Jewish people"). ש"י עגנון היה האזרח הראשון של מדינת ישראל, שזכה בפרס נובל. ציטוט מנאומו בטקס קבלת הפרס מופיע על שטר של חמישים ש"ח, המעוטר בתצלומו של ש"י עגנון.
ש"י עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית בשם שמואל יוסף צ'צקס. הוא גדל בבית דתי, אך הִרבה לקרוא גם יצירות קלאסיות ויצירות של דור ההשכלה. כשהיה בן 15 פרסם את שירו הראשון. בשנת 1908 עלה לארץ, והמשיך בכתיבת שירים וסיפורים. הסיפור הראשון שפרסם בארץ נקרא "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון.
בשנת 1913 עזב ש"י עגנון את הארץ, ועבר לגרמניה למשך 12 שנה. בתקופה זו עסק, בין השאר, באיסוף סיפורי חסידים לצדו של מרטין בובר. בשנת 1924 נשרף ביתו יחד עם כתבי יד, שעסק בכתיבתם, ונשרף גם אוסף הספרים שלו. חוויה טראומטית זו הותירה את חותמה בכתביו הבאים, והשפיעה על ההחלטה שלו ושל אשתו אסתר לעלות עם ילדיהם לארץ ישראל.
לאחר העלייה לארץ התגוררה משפחת עגנון בירושלים. אחד מהבתים בהם גרו היה בית בשכונת תלפיות, שעליו כתב עגנון בסיפוריו, וכיום הוא משמש כמוזיאון. בשכנות לעגנון גרו אישים ידועים נוספים. ברשות הארכיון קיים תיעוד המפקד, שערכו הבריטים בירושלים בשנת 1939. בפנקס המפקד מופיעה גם משפחת עגנון. (ראו את המסמך בגלריה שבתחתית העמוד).
ש"י עגנון נפטר בשנת 1970. לאחר מותו פרסמה בתו סיפורים נוספים, שכתב ועדיין לא הוצאו לאור. ספריו של עגנון תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ברחבי העולם.