"הקונגרס הציוני הראשון מתכנס בבזל, בראשותו של הרצל. ייסוד ההסתדרות הציונית העולמית. הרצל נבחר לנשיא ההסתדרות החדשה. הקונגרס מקבל את "תכנית בזל": הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל.
בפתיחת הקונגרס נוכחים 197 צירים. הרצל, שרצה לשוות לקונגרס חזות חגיגית במיוחד, תובע מכל הצירים להופיע בבגדים מהודרים: חליפה שחורה ועניבה לבנה. "האנשים האלה צריכים לראות בקונגרס הזה את הנעלה והחגיגי ביותר", הוא אומר לנורדאו. העיתונות היהודית והכללית שולחת עיתונאים רבים על-מנת לסקר את ההתכנסות היהודית המיוחדת הזו.
הרצל כותב ביומנו: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היה צחוק כללי בא לי כתשובה. אולי בעוד חמש שנים, בכל אופן בעוד חמישים שנה, יכירו בזה הכל".
אמצעי התקשורת היהודיים מתייחסים לתופעת הקונגרס באורח מעורב: מעטים תומכים, אחדים מסתייגים והרוב מצפים לראות כיצד יתפתחו הדברים. היומון הצפירה, בעריכת נחום סוקולוב המופיע בווארשה, הופך ממתנגד לתומך נאמן. לעומתו, השִלֹח של אחד העם, מזהיר את היהודים ובעיקר את הציונים: "ההתלהבות החדשה מלאכותית היא... וסופה להביא את היאוש... תשועת ישראל עתידה לבוא על-ידי 'נביאים' ולא על-ידי 'דיפלומטים'". העיתון שבו עובד הרצל בווינה, נויה פראייה פְרֶסֶה, אינו מזכיר כלל את הקונגרס.”
(נאור, מרדכי. הציונות. מאה השנים הראשונות. מבואות, תאריכון, תעודות ומושגים. הוצאת הספרייה הציונית על ידי ההסתדרות הציונית העולמית, 1997, עמ' 25, 146).