בפריז נולד הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. "הנדיב הידוע", כפי שנודע הבן השלישי למשפחת רוטשילד, הפך לימים לתומך העיקרי של העלייה הראשונה. בניגוד לשני אחיו הוא לא נטה לכיוון עסקי הבנקאות המשפחתיים, ונמשך לעולם הרוח והאמנות. בעקבות הפוגרומים ביהודי רוסיה בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 הבשילה בקרבו ההכרה, שפתרון ה"בעיה היהודית" נמצא בעלייה לא"י ובחידוש היישוב היהודי.
ציונות ללא צ'רטר
הברון הפך לציוני נלהב, אך בינו לבין הרצל התגלע ויכוח עקרוני. הרצל, אבי הציונות המדינית, שאף לכונן יסודות דיפלומטיים ומדיניים ליישוב היהודי בארץ ובראש ובראשונה השגת צ'רטר מאחת המעצמות. לעומתו, הברון השתייך לאסכולת "הציונות המעשית" אשר דגלה בקביעת עובדות בשטח, והוא השקיע בקביעתן ביד רחבה.
את תרומתו של הברון ליישוב ניתן לחלק לשלושה אפיקים עיקריים – רכישת אדמות, תמיכה כספית ביישובים ופיתוח תשתיות שונות – חקלאיות, בריאותיות ועוד. עד אמצע תקופת המנדט הבריטי היו בבעלותו של הברון (בין אם בבעלות פרטית או בבעלות החברה להתיישבות יהודית בא"י שבבעלותו) אדמות בהיקף, שעלה על היקף האדמות שהיו ברשות כל יתר המוסדות הציונים. בין המושבות העיקריות, שהוקמו על אדמות אלה בסיוע כספי הברון, אפשר למנות את זיכרון יעקב, את פתח תקווה, את מזכרת בתיה ואת ראש פינה.
ביישובים, שלהם תרם, סייע הברון בייסוד תשתית ניהולית וכן בהקמת המפעל החקלאי: פקידי הברון ניהלו את תהליך חלוקת הקצבאות למתיישבים, פעולה שלא תמיד התנהלה על מי מנוחות, אולם הייתה חיונית להצלחת היישוב בשלביו הראשונים. כמו כן, שלח הברון לארץ מומחים לגידול כרמים אשר הדריכו את המתיישבים בתחום ייצור היין, שנחשב למתאים במיוחד לאקלים הארץ. נוסף על כך, מימן הברון מכספו הקמת מבני ציבור שונים – בתי כנסת, בתי ספר ומוסדות בריאות. מוסדות אלה הניחו את התשתית להתפתחות מערכות אלה בשלבים מאוחרים יותר של ההתיישבות היהודית.