החל בספטמבר 1921 החלה התיישבות יהודית גדולה בעמק יזרעאל, ועד סוף העשור הוקמו בעמק זה 23 יישובים – למעלה ממחצית ההתיישבות היהודית באותה תקופה. חמשת היישובים הראשונים עלו בחודשים האחרונים של 1921. הראשון בהם, מושב העובדים נהלל, עלה על הקרקע ב- 11 בספטמבר (ח' באלול, תרפ"א), באזור מוכה קדחת במערב עמק יזרעאל. אנשיו הוזהרו לבל יתיישבו במקום, מחמת הקדחת, ולא נשמעו. הם הסתערו על הביצות, נקזו וייבשו אותן, ותוך שנים מספר הפך האזור לאחד הפוריים בארץ.
11 ימים לאחר הקמת נהלל, ב- 22 בספטמבר 1921, עלו על הקרקע בעמק המזרחי חברי גדוד העבודה, והקימו את עין-חרוד, ראשון הקיבוצים הגדולים. גדוד העבודה תבע, שכל קרקעות העמק המזרחי יימסרו לידיו, אולם המוסדות המיישבים והסתדרות העובדים התנגדו לכך. לפני שייקבעו עובדות התיישבותיות נוספות הקימו חברי גדוד העבודה קיבוץ שני, תל-יוסף, כ- 4 ק"מ מעין-חרוד (13 בדצמבר). בשני היישובים ישבו 300 מחברי גדוד העבודה, היקף גדול ביותר בתנאי הימים ההם.
חמישה ימים לאחר מכן, ב- 18 בדצמבר 1921 נוסדו ממערב לעין-חרוד עוד שני יישובים – מושב עובדים שני בשם עין-טבעון (לימים – כפר יחזקאל) ו"קבוצה קטנה" נוסח דגניה – גבע.
הנה כי כן, תוך מאה ימים הוקמו חמישה יישובים חדשים בעמק יזרעאל – היקף חסר תקדים, אם נזכור, שבארבעים השנים הקודמות היה הממוצע 2-1 יישובים לשנה.
(נאור, מרדכי. ספר המאה. היסטוריה מצולמת של ארץ-ישראל במאה העשרים. הוצאת עם עובד, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1996, עמ' 99).