ב- 11 ביולי 1927 רעשה הארץ. רעידת אדמה בעוצמה גבוהה גרמה לאבֵדות רבות בנפש ולנזקים קשים ברכוש. זמן קצר אחרי השעה שלוש בצהריים הזדעזעה האדמה למשך שבע שניות. היה זה יום שרב ורוחות מזרחיות חמות נשבו. התושבים ההמומים ואחוזי הבהלה נמלטו מבתיהם המתמוטטים. שמועות על אסון מחריד ועל מאות הרוגים נפוצו במהירות, ונשמעו גם עדויות שתיארו את ים המלח במילים "רתיחה גולה וגליו עזים", וכן עדויות על מגדלי מים שנעו הנה והנה ועל בתי קומות שקרסו.
בסופו של אותו יום נמנו 192 הרוגים ו-923 פצועים. הפגיעות העיקריות היו בגב ההר, ורוב הנפגעים היו ערבים. בשכם נהרסו כשליש מבתי העיר, ובלוד וברמלה קרסו רחובות שלמים. גלי רעשים נוספים אך קלים פקדו שוב את הארץ שבוע אחרי הרעש הגדול, ולא גרמו לנזק.
בפעולות העזרה והשיקום בלט היישוב היהודי במתן עזרה לנפגעים הערבים. תל-אביב אימצה את שכם, ושלחה אליה צוותי חילוץ ואספקה. מאיר דיזנגוף נסע לשכם והציע סיוע, והנדבן יהודי-אמריקני נתן שטראוס שלח מענק כספי מיוחד. עזרת היישוב היהודי הייתה כה מרשימה, עד כי אחד מעורכי העיתונים הערביים הודיע, כי לאות תודה לא יכתוב העיתון, באותו יום, דבר רע על היהודים. לעומת זאת נשמעה ביקורת נוקבת על אוזלת-היד ועל אדישותן של מדינות ערב.
(מתוך: ספר המאה. היסטוריה מצולמת של ארץ- ישראל במאה העשרים. מאת מרדכי נאור. הוצאת ספרים עם עובד ומשרד הביטחון, תל-אביב, עמ' 129)