בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הגיעה ארצה קבוצה של 730 פליטים, רובם בגילאי 18-2, שכונתה ילדי טהרן. הגעתם עוררה התרגשות רבה בקרב תושבי הארץ. בתחנות בהם חלפה רכבת שהגיעה ממצרים עם הילדים, הצטופפו המונים על הרציפים כדי לנופף לשלום. הרכבת נעצרה בעתלית, והקהל הנרגש פצח בשירה. בתחנה הוצבו עגלות עמוסות כל טוב, ותלמידי בית ספר המתינו לילדי טהרן עם דגלים ועם כרזות. בית העולים בעתלית היה תחנתם האחרונה של הילדים במסע רצוף תלאות, שהחל כמה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. מסעה של הקבוצה לארץ ישראל נמשך כשלוש שנים וחצי, במהלכו הגיעו לפולין, לברית המועצות, לאיראן (טהרן), להודו, לתימן, ולמצרים.
מי היו ילדי טהרן? "בטהרן נמצאים 981 ילד מגיל 17-1/2 שנה. 80% מהילדים האלה הגיעו לטהרן בלי הורים. רק 20%, בערך 220 ילד באו ביחד עם הוריהם. לא כל הילדים האחרים הם יתומים, אולם ברגע זה אין להם הורים; אולי בהמשך הזמן ימצאו הילדים האלה את הוריהם, או ימצאו ההורים את ילדיהם בארץ. למטרה זו בקשתי שבטהרן יצלמו את הילדים עם שמותיהם בכדי שיכירו אותם ההורים בבואם לארץ למרות השינויים בארשת פניהם." במילים אלה תארה הנרייטה סאלד, מנהלת עליית הנוער, שמונתה לפקח על קליטתם של הילדים בארץ, את מצבם של ילדי טהרן בדיוני האסיפה השנתית של מועצת "המוסד למען הילד והנוער" בדצמבר, 1942, עוד לפני שהחלו את מסעם לארץ ישראל. (מתוך תיק J1\3230).
ילדי טהרן ומשפחותיהם היו פליטי מלחמה פולניים בברית המועצות. לאחר שפולין חדלה מלהתקיים, סִפחה ברית המועצות את מזרחה של פולין ואילו גרמניה כבשה את פולין המערבית לפי הסכם "ריבנטרופ – מולוטוב". המשטר בברית המועצות סרב לכלכל את רבבות הפליטים, שהפכו לנתיני המדינה כתוצאה מההסכם, והפליטים הוגלו למחנות עבודה בסיביר ולאזורים נידחים. כאשר הפרה גרמניה את הסכם "ריבנטרופ – מולוטוב" בחורף 1941 השתחררו הפליטים הפולניים ממחנות העבודה, ונסו דרומה לארצות מרכז אסיה. רבים מהפליטים מצאו את מותם ברעב ובמגֵפות. ילדים רבים נמסרו לבתי יתומים בסביבה. ילדים אלה הצטרפו לפליטים פולניים, שקיבלו היתר מהמשטר בברית המועצות לצאת לטהרן, שהייתה נתונה לכיבוש בריטי. כ-1,000 ילדים, רובם יתומים, וכ- 800 מבוגרים יהודיים יצאו מברית המועצות במסגרת זו.
הנרייטה סאלד סיכמה בהרצאתה את קורות הילדים: "אחרי עמל רב ותלאות הגיעו דרך פרס לטהרן. חברי ארגון החלוץ שנמצאו בטהרן הוציאו את הילדים היהודים מתוך הקהל הפולני וסדרו אותם במחנה מיוחד, מחנה שהוא מורכב מבית אחד קטן, מצריף אחד גדול ומאהלים. באהלים אלו גרים עכשיו רוב הילדים שאנו מחכים להם. אין לה מיטות, שוכבים הם על הרצפה. כלכלתם היא די טובה. יש להם שמיכות אבל אין להם בגדים; אין הוראה במידה מספקת..." (מתוך תיק J1\3230).
בטהרן הקימו הפליטים המבוגרים, בסיוע הקהילה היהודית המקומית, בתי יתומים עבור הילדים. דוד לאונברג-לאור פיקד על הקמת המחנה, וסייעו לו כ-60 מדריכים, אף הם פליטים מפולין ורובם חניכי תנועות נוער חלוציות. תושבי ארץ ישראל ויהודי ארצות הברית התגייסו לספק לקבוצה תנאי מחייה נאותים ומסגרת תומכת, עד שעלה בידם להעלותם לארץ. הקבוצה האחרונה של ילדי טהרן, שמנתה כמאתיים ילדים, הגיעה לארץ ישראל באוגוסט 1943.
פולמוס קליטתם של ילדי טהרן במוסדות בארץ
נושא קליטתם של ילדי טהרן במסגרות החינוך עורר פולמוס גלוי בין הפלגים השונים בארץ. עיקר הוויכוח נסב על אופי החינוך שיש להעניק לילדים. הפלגים הדתיים, וביניהם הרב הראשי לישראל, הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, דרשו לשבץ ילדים, שהגיעו ללא משפחה או ללא קרובי משפחה, במסגרת חינוכית דתית מאחר שלטענתם רוב הילדים הגיעו מבתים שהשתייכו לזרם הדתי והחרדי באירופה. מנגד טען הזרם החילוני, שיש למסור את הילדים למוסדות חינוך שבאפשרותם לספק תנאים טובים יותר לקליטתם. הנרייטה סאלד הכריעה בשאלה וקבעה שילדים, שעברו את גיל 14, יבחרו את מוסדות הלימוד שלהם בעצמם. במקביל, היא ועוזרה הנס בייט שוחחו עם הילדים, וניסו לדלות מפיהם זיכרונות שיירמזו על אורח החיים שקיימו הוריהם בבית. בסופו של דבר שובצו הילדים במסגרות חינוך על פי מפתח מפלגות. הנרייטה סאלד הדגישה בהרצאתה את מעמדם הראוי של בני קבוצה זו: "...כבר עמדתי על כך שיש לתת מושג אחר למילה פליט, הילדים האלה אינם פליטים, הם עולים, והגישה אליהם וחובתנו כלפיהם צריכה להיות כאל עולים, כולנו עולים והארץ זקוקה לעולים..." (מתוך תיק J1\3230).