הרברט סמואל נולד בבריטניה בשנת 1870. הוא גדל במשפחה יהודית מסורתית, אך במהלך לימודיו באוניברסיטת אוקספורד הפסיק לשמור מצוות. הוא החל להתעניין בפוליטיקה, והצטרף למפלגה הליברלית. הוא שימש כשר פנים ב- 1909, והיה היהודי הראשון שכיהן כשר בממשלת בריטניה. בתפקיד זה הוא קידם רעיון של יצירת פרוטקטורט בריטי בארץ ישראל, ותמך במאמציו של חיים ויצמן להוביל לפרסום הצהרת בלפור.
בשנת 1920 מונה הרברט סמואל למשרת הנציב העליון הבריטי בארץ. מינויו של סמואל עורר ביקורת בחוגים שונים בממשל הבריטי בשל היותו יהודי, אך הקהילה היהודית בבריטניה תמכה בכך. בין המסמכים השמורים בארכיון הציוני נמצא עיתון "הארץ" משנת 1920, שיצא לאור לפני בואו של הנציב העליון לישראל. בין היתר פורסמו בעיתון מאמר מאת לייב יפה לקראת בואו של הרברט סמואל, תיאור של המסיבה שנערכה לכבודו לפני שעזב את לונדון, תיאור כתבה של "הדיילי טלגרף" בנושא ודיווח על קבלת הפנים שנערכה לנציב ביפו. המאמר של לייב יפה מיטיב לתאר את השמחה, שבה התקבל הרברט סמואל בארץ, ואת הציפיות הרבות בקרב היישוב בעקבות מינויו. נאומו של סמואל במסיבת הפרידה לפני שעזב את לונדון מעיד על כך שהוא ראה בתפקידו החדש הזדמנות היסטורית. הוא התכוון לקדם את בניית הבית היהודי בישראל, אך גם לדאוג לערבים: "ואולם לא רק לעזרת ישראל והארץ אני הולך, כי יש לי שאיפה נמרצה לעזור גם לעם הערבי".
הרברט סמואל אכן שאף לשמור על ניטרליות במדיניותו, וניסה לנהל יחסים מאוזנים בין היישוב היהודי ובין האוכלוסייה הערבית. משימתו הראשונית הייתה לבסס שלטון אזרחי, שיחליף את השלטון הצבאי הבריטי. הוא הקים את מוסד הרבנות הראשית, ומינה את חאג' אמין אל-חוסייני לתפקיד המופתי של ירושלים.
בשנת 1921 פרצו מאורעות תרפ"א, שבמהלכן רצחו ערבים עשרות יהודים ביפו ובסביבתה. בעקבות המאורעות החליט הרברט סמואל להגביל את העלייה היהודית ולקבוע מכסות שנתיות להגירה כדי להרגיע את האוכלוסייה הערבית. בנוסף, הוא החליט לחזק את כוח המשטרה הבריטי שפעל בארץ ע"י הקמת שתי ז'נדרמיות. במהלך כהונתו כנציב הכפילה האוכלוסייה היהודית בארץ את מספרה למרות ההגבלות על ההגירה. יהודים המשיכו לקנות אדמות ולפתח יישובים חדשים. התקשורת והסניטציה שופרו, והוחל בפיתוח תעשייתי מודרני. ההשכלה הוצעדה קדימה עם פתיחת האוניברסיטה העברית ב- 1925.
ציונים רבים הביעו את חוסר שביעות רצונם מתקופת כהונתו של הרברט סמואל כנציב בטענה שהוא נכנע ללחצים מן הצד הערבי. לעומתם, חיים ויצמן שיבח אותו על תרומתו למימוש הרעיון הציוני. סמואל המשיך להיות מעורב בענייני התנועה הציונית גם לאחר שעזב את ארץ ישראל וחזר לבריטניה.