המצור על הרובע היהודי היה אחד משיאיה הדרמטיים של מלחמת השחרור. תחילתו עם הכרזת תכנית החלוקה של האו"ם ב- 1947. באותה עת עמד מספר תושבי הרובע על כ- 2,200, כעשירית בלבד מכלל תושבי העיר העתיקה.
מיד עם ההכרזה החלה ההגנה להיערך לרגע בו ינתקו הכוחות הערבים את הגישה לרובע. במבצע, שנמשך מספר שבועות, הוכנסו לרובע כ- 120 לוחמים יהודים במסווה של תלמידי ישיבה תמימים, עם כלי נשק באמתחתם במקום ספרים.
ב- 1 בינואר 1948 נחסמה כליל הגישה לרובע על ידי הכוחות הערביים. למרות שנאסרה כניסה של אנשים מבחוץ (פרט אנשי רפואה ושיירת אספקה דו-שבועית, שלוותה על ידי הבריטים), היו תושבי הרובע רשאים לעזוב. הקרבות הנִשנים מדי לילה, הידללות מצרכי המזון וטבעת המצור, שהלכה והתהדקה על צווארם מדי יום, גרמה ל- 500 איש לעזוב את הרובע ולהצטרף ליישוב היהודי בירושלים החדשה. כשארזו הבריטים את פקלאותיהם ושבו הביתה ב- 13 במאי נותרו ברובע 1700 איש, כשרק כמה עשרות לוחמים נותרו כדי להגן עליהם.
בין ה- 16 למאי ל- 28 במאי נערכה מתקפה משולבת על הרובע על ידי כוחות ערביים בלתי סדירים ועל ידי הלגיון הערבי העבר ירדני. במהלך ימים אלו התדרדר במהירות כוח האש של הלוחמים היהודים בתוך הרובע. עובדה זו, בנוסף למצב ההומניטרי הקשה ברובע, הביאו את הנהגת ההגנה לאפשר לרבני הרובע, הרב בן ציון מרדכי חזן והרב זאב מינצברג, לצאת ולהיכנע בפני עבדאללה אל- תל, מפקד הלגיון הערבי.
התמונות שלפניכם מתעדות את התקופה שקדמה למתקפה המשולבת על הרובע, ימים לפני נפילתו. נראים בהן מיגון הרחובות מפני פגזים, שיירות אספקת המזון, וכן גיוסם של תושבי הרובע למאמץ המלחמתי: גברים שמעולם לא אחזו בנשק עוברים קורס מזורז בירי ברובה, מידע אותו יממשו אולי עוד באותו הלילה, ילדים שלוקחים חלק במאמץ חלוקת המזון והמים לאוכלוסייה וחלוקת נפט – אולי אף באותן פחיות בהן הוברחה תחמושת אל תוך הרובע.