בתקופת העלייה הראשונה והשנייה ניסו להפוך את השפה העברית למרכזית יותר, אך שפות אחרות עדיין שלטו ביישוב היהודי בארץ ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שמתוך עשרות בתי ספר של היישוב, רק כשישה לימדו עברית. שאר בתי הספר היו בפיקוח של חברת אליאנס (כי"ח) הצרפתית וחברת "עזרה" הגרמנית.
חברת "עזרה" בראשות ד"ר פאול נתן, החלה בתכנון מוסד הטכניקום (הטכניון של ימינו) בשנת 1908 בסיועה של ההסתדרות הציונית. החברה החליטה ששפת ההוראה המרכזית במוסד תהיה גרמנית ונימקה זאת בכך שזו השפה המקובלת במדע, וגם משום שבשפה העברית המתחדשת אין מונחים ומושגים המאפשרים השכלה מדעית.
לאחר שהחלטה זו נודעה ליישוב, פרצה סערה ציבורית ובדצמבר 1913 החלה "מלחמת השפות". בין ראשי המתנגדים לחברת "עזרה" נמנה אליעזר בן יהודה. בשלב הראשון התפטרו כאות מחאה שלושה מחברי ההנהלה הציונית לאחר שחברת "עזרה" לא הסכימה לשנות את החלטתה. בשלב השני התפשטו אספות מחאה בכל רחבי הארץ (וגם בעולם). בשלב השלישי החרימו מורים ותלמידים את מוסדות "עזרה" והקימו בתי ספר מתחרים. ההסתדרות הציונית נטלה על עצמה להקים רשת מוסדות חינוך עבריים.
חברת "עזרה" נכנעה לבסוף לדרישות היישוב היהודי , אך זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה והחברה סיימה את פעולותיה בא"י.
"מלחמת השפות" הובילה להישגים מרשימים. בעקבות המאבק של תומכי השפה העברית קמו מוסדות חינוך עבריים עצמאיים וכך השתחררו מהתלות בארגונים מחו"ל. כמו כן, הצליחו בהטמעת השפה העברית כשפה השלטת בקרב היישוב היהודי והפיכתה בהמשך לאחת משתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל.