פנחס רוטנברג נולד ב- 5.2.1879 באוקראינה. הוא סיים בהצטיינות לימודי הנדסה למרות הגבלת מספר היהודים שהורשו ללמוד בבתי הספר הגבוהים ברוסיה ("נומרוס קלאוזוס"). רוטנברג היה פעיל בתנועה המהפכנית ברוסיה ובעקבות זאת נאלץ להגר לאיטליה בשנת 1907, שם התנסה בענף חדש – הידרוטכניקה. הוא המציא שיטה חדשה לבניית סכרים ולניצול כוח המים להפקת חשמל. בזמן שהותו באיטליה התעוררה בו ההכרה הלאומית היהודית, והוא פעל עם זאב ז'בוטינסקי להקמת "הגדודים העבריים" במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1919 עלה לארץ ישראל, ועסק במדידות ובתכנון של מקורות המים בארץ ישראל. רוטנברג תכנן להקים תחנת חשמל שתנצל את מי הירדן והירמוך להפקת חשמל. במקביל, פעל להגנה על היישובים היהודיים מהתקפות של ערבים, ושימש כמפקד "ההגנה" בתל אביב. בשנת 1921 קיבל את הזיכיון המיוחל להקמת תחנת כוח מידי הבריטים. תחילה הקים תחנת כוח בתל אביב, שהייתה עדיין עיר קטנה. מאוחר יותר הקים תחנות נוספות ביפו, בחיפה ובטבריה. הוא החל בבניית תחנת הכוח ההידרו אלקטרית תחנת הכוח ההידרו אלקטרית בנהריים ליד הירדן ב-1927, וחנך את מפעל "תל אור" כעבור חמש שנים. לאחר מכן נבנו תחנות הכוח הגדולות בחיפה ובתל אביב (תחנת רידינג).
בתחילת מלחמת העולם השנייה כיהן כנשיא הוועד הלאומי, וניסה למצוא דרך לדו-קיום בין היהודים לערבים ולפתור את המחלוקות בין הסתדרות העובדים לבין הרוויזיוניסטים. הוא תרם רבות לייסוד נמל תל אביב, ויזם את הקמת חברת התעופה העברית "נתיבי אוויר לישראל". ב- 3 לינואר 1942 נפטר לאחר מחלה קשה. למרות שרוטנברג התנגד בתחילת מלחמת העולם השנייה כיהן כנשיא הוועד הלאומי, וניסה למצוא דרך לדו-קיום בין היהודים לערבים ולפתור את המחלוקות בין הסתדרות העובדים לבין הרוויזיוניסטים. הוא תרם רבות לייסוד נמל תל אביב, ויזם את הקמת חברת התעופה העברית "נתיבי אוויר לישראל". ב- 3 לינואר 1942 נפטר לאחר מחלה קשה. למרות שרוטנברג התנגד לכך שיקראו רחובות ומוסדות על שמו, תחנת הכוח באשקלון נקראה על שמו ועל שם אחיו אברהם, שניהל את חברת החשמל לאחר מותו.
בצוואתו, שנכתבה מספר שבועות לפני מותו נכתב: "פלוג עמנו לכתות, עדות ומפלגות היה תמיד בעוכרינו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי פחת, ואם לא תחדל תחריבנו... בין שנרצה ובין שלא נרצה, אחים לצרה אנחנו – נבינה נא את זה ונהיה אחים ליצירה, לפעולה ולבנין" [מתוך: "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", דוד תדהר, 1947 (כרך 2, עמ' 868-866)]