ב- 1891 הרצל החל לעבוד ככתב לעיתון הווינאי "נויה פריי פרסה", ושימש כשליח העיתון לפריז. במסגרת תפקיד זה הוא סיקר את משפט דרייפוס, בין השנים 1894-1895, משפט שיש חוקרים הטוענים שהיה משמעותי בהתפתחות תפיסתו הציונית.
המאמר שלפניכם, "פריזאי אמיתי", הופיע ב"נויה פריי פרסה" ב- 1895, בזמן המשפט. הוא מתאר את אווירת הקרניבל בבית המשפט הפריזאי, אווירה שמזכירה, כמעט, הוצאה להורג בפומבי.
פריזאי אמיתי שחושב את עצמו כאדם בעל ערך, שומר על קשר טוב עם בית הדין, על מנת שיותר לו להיכנס לדיונים. זה נחשב ל"צו השעה" לבלות את רוב היום באולם הכניסה של בית הדין, במקום בשיחות חולין בשדרות, בסלונים, ובבתי הקפה. הנשים והגברים הצעירים ממתינים בנחישות, בחדר ההמתנה, על המדרגות הריקות, עד שתותר להם הכניסה לדיונים הסנסציוניים. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי משפט שחורץ את גורלו של אדם, או שבו מכבסים את הכבסים המלוכלכים בפרהסיה. עליכם לראות את האופן בו הנערות המתוקות לוטשות את עיניהן, מפלרטטות ומצטעצעות, על מנת ששומר הסף המזוקן יחמול עליהן ויתיר להן להיכנס אל החלל המעופש. שם הן יחכו במשך שעות לסקנדל או להתרגשות של דרמת בית המשפט. זה תמיד משעשע, כאשר הדבר נוגע לכבוד, לחופש, או לראשו של אדם. ישנו ניגוד מגוחך בין הטקסים המדודים, וההתבדחויות של הקהל. תמיד ישנם לצים בין הצופים. כל חלופת דברים בין השופט לעורכי הדין הופכת לנושא לבדיחות, וכל תקרית לחידוד לשון. כאשר 12 הצרפתים היושבים על ספסל המושבעים פורשים סוף סוף לחדרם לשם היוועצות, הרעב והצמא נשכחים. כל מה שניתן לעשות הוא להמתין במתח נפלא לגזר הדין.
זוהי תמונת המצב כרגע במבצר הצדק, לחופו של הסיין, היכן שאדם יחיד קורא תיגר על מוסדות המדינה שלו על ידי ישיבה רבת אומץ על ספסל הנאשמים. ממרחק, המעמד נראה דרמטי יותר מכפי שהוא במציאות. כיוון שבבית דין צרפתי, תמיד יימצאו כמה שוטים שלא יניחו לחומרת המצב לעלות אל פני השטח. אופיים של הצרפתים משרה עליהם רוח שטות וצחוק תמידית. כאשר החגיגות מגיעות לשיאן, נראה כי רוח האיוולת היא מעבר לפינה. ולא שיש מחסור בחומרים מהם מורכבת אווירה מחשמלת - מאלו יש בשפע בבית משפט צרפתי, יותר מכל מקום אחר בעולם.
