בנימין זאב הרצל נולד ב- 1860 למשפחה אמידה מבודפשט. בצעירותו חונך ברוח ערכי תנועת ההשכלה, וחינוכו "תובל" במעט מסורת יהודית. בכך היה דומה לרבים מבני המעמד היהודי הבינוני והעליון באירופה. ב- 1878, לאחר מותה הפתאומי של אחותו פאולינה, עקרה משפחת הרצל לווינה. שם למד הרצל הצעיר משפטים, וב- 1884 החל לעבוד בתחום.
לאחר כשנה, החליט הרצל לעשות הסבה לכתיבה ועיתונאות, ובכך החל מסעו לקראת הציונות. ב- 1891 הוא הצטרף ככתב לעיתון הווינאי החשוב "נויה פרייה פרסה". במסגרת עבודתו, הוא נחשף למגמות אנטישמיות בקרב החברה האירופאית, עובדה שהותירה בו רושם עמוק, ונטעה בו את ההכרה כי "הבעיה היהודית" דורשת פתרון מרחיק לכת. תהליך פנימי זה הגיע לשיא בזמן שסיקר הרצל את פרשת דרייפוס ב- 1894, בה צפה העוינות ליהודים על פני השטח באופן חסר תקדים. קריאות הנאצה כנגד היהודים רדפו אותו והדירו שינה מעיניו. בעקבות הפרשה החל להבשיל בתוכו רעיון הציונות המדינית.
הספר "מדינת היהודים" שהוציא לאור שנתיים לאחר מכן, ב- 1896, הוא פרי תהליך שעבר על הרצל, מאדם שהאמין כי על היהודי האירופאי להיטמע בחברה האירופאית, לאדם שהאמין כי אין ליהודים עוד מקום באירופה. הספר, ששטח את עיקרי החזון הציוני, חולל סערה בקרב יהדות אירופה. הוא התקבל בקרירות על ידי האליטות, שדגלו בהתבוללות, אולם מעמדות נמוכים יותר אימצו אותו בהתלהבות.
שנה לאחר פרסום ספרו הראשון, נערך בבאזל הקונגרס הציוני הראשון, ובכך נפתח מסעו של הרצל לזכות בהכרה דיפלומטית ומדינית ברעיונותיו – הכרה אותה שאף לבסס לפני התיישבות מעשית בארץ ישראל.
דרכו של הרצל היתה רצופה חתחתים ומהמורות. אחד הבולטים שבהם הוא הסכסוך בתנועה הציונית בשל פרשת אוגנדה. הוא לא זכה לראות את חזונו מתגשם, ולקראת סוף חייו כבר פקפק ביכולתה של הציונות לקרום עור וגידים. אולם, למרות המכשולים, החזון הציוני שנבט במוחו המוטרד של עיתונאי וינאי צעיר מומש על ידי התנועה שייסד. כמאמר המשפט "שום דבר לא עומד בפני רעיון שזמנו הגיע".