כתב המנדט משנת 1920 קבע כי על בריטניה להתייעץ בנושאים כלכליים, חברתיים ואחרים עם "סוכנות יהודית", שתוקם כדי לממש את הבטחות הצהרת בלפור בעניין הקמת בית לאומי לעם היהודי. משנת 1920 ועד 1929 מילאה "ההנהלה הציונית" תפקיד זה. כל אותן שנים ניסה חיים ויצמן, ראש ההסתדרות הציונית העולמית, לרתום ארגונים יהודיים מרחבי העולם, שהיו מעוניינים לתמוך ביישוב היהודי בארץ ישראל אך לא היו חלק מהתנועה הציונית (הבלתי-ציונים), לתמוך בהסתדרות הציונית – ובייחוד את יהדות ארצות הברית העשירה. לארגונים הבלתי-ציונים היו השקפות ומטרות שונות מהציונות שהובילו אותם לפעול במנותק: הם לא תמכו בהקמת בית לאומי בארץ ישראל והתנערו ממושג הלאום היהודי, אך תמכו בהקמת התיישבות יהודית בארץ תחת שלטון אימפריאלי והפיכתה למקום מקלט עבור מהגרים יהודים. הם גם התנגדו לאפליה של האוכלוסייה הערבית המקומית. בראש ארגוני התמיכה הבלתי-ציונים בארה"ב עמד לואי ברנדייס, שהתנגד לשיתוף פעולה עם הציונים וסבר שהגופים שלהם לא-יעילים ובזבזניים.
הצורך בגיוס הון נוסף להסתדרות הציונית הפך לדוחק עוד יותר בשל המשבר הכלכלי ביישוב בשנים 1927-1926. התרומות ממזרח אירופה שהצטמצמו, ההאטה בפיתוח העירוני ביישוב, גל הפיטורים בארץ וההגירה השלילית מן היישוב – מכלול גורמים שנודע כ"משבר העלייה הרביעית" - הטילו צל כבד על הישגי המפעל הציוני, ואף העמידו בסימן שאלה את המשך קיומו של היישוב היהודי בארץ. בארה"ב מונה ליאו מרשל למנהיג הארגונים הבלתי-ציונים, וכעת נקרתה בפני ויצמן הזדמנות מעשית להגשים את חזונו. במשא ומתן רצוף מהמורות ומשברים, שנמשך כמה שנים, הצליח ויצמן לגבש יחד עם מרשל נוסחה להקמתה של "הסוכנות היהודית המורחבת": ארגון בעל סמכות מבצעת בכל הנוגע לכלכלת היישוב על בסיס שוויון במספר נציגי ההסתדרות הציונית והבלתי-ציונים. ויצמן הדגיש, כי בעניינים של יחסי חוץ ותרבות תהיה לה סמכות מייעצת בלבד, והסמכות הביצועית תיוותר בידי ההסתדרות הציונית.
חיים ויצמן (PHG\1017130) ולואי מרשל (PHG\1020475)
הקונגרס הציוני ה- 16 התכנס בציריך ב-14 באוגוסט 1929 על מנת לאשר את הקמתה של "הסוכנות היהודית". ויצמן שכנע את חברי התנועה הציונית בדבר נחיצות החתימה על ההסכם בעקבות המשבר בארץ ישראל וזאת למרות המחלוקות האידיאולוגיות עם הארגונים הבלתי-ציונים. דף החתימות המופיע כאן כולל את חתימותיהם של נחום סוקולוב וחיים ויצמן, נציגי הציונים, ולואי מרשל ופליקס ורבורג, נציגי הבלתי-ציונים בארה"ב.
ועדת מומחים בדיונים לקראת הקמת "הסוכנות היהודית המורחבת", לונדון, 1928 (PHPS\1339953)
אף שההסכם מהווה נקודת מפנה היסטורית בתולדות התנועה הציונית, מתכונת הפשרה שהושגה לא הניבה את הפירות המיוחלים לשני הצדדים. לואי מרשל, השותף העיקרי, נפטר זמן קצר לאחר הקמת הסוכנות, ובנוסף, השפל הכלכלי בארה"ב לא אפשר את הזרמת המשאבים הכספיים שהיו נחוצים לתנועה הציונית. הבלתי-ציונים התקשו לאייש את העמדות שהתפנו עבורם במוסדות הסוכנות ואלה שכן מונו התקשו להקדיש את הזמן הדרוש לכל הדיונים במוסדות – משום כך השפעתם על המתרחש נשארה נמוכה. התפטרותו של ויצמן מהנהגת ההסתדרות הציונית ומהסוכנות היהודית בשנת 1931 לוותה גם בירידה דרסטית בייצוג של מנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב. הסוכנות המשיכה לפעול במתכונת זו עוד מספר שנים, כשבפועל נוהלה בידי נציגי התנועה הציונית, והתפרקה סופית בשנת 1939.
תחפושת סטירית של קבוצת צעירים מארץ ישראל על "הסכם ויצמן-מרשל": ויצמן ומרשל מוצגים כחתן וכלה, כשהכלה מביאה נדוניה ("נדן") נכבדת של מזוודות כסף לתנועה הציונית. מצד ימין עומדים המתנגדים ובידם חרב ארוכה ומצד שמאל התומכים ובידם כינור. (PHG\1025531)