ב- 1906, עם סיום לימודיו, עבר רדלר-פלדמן ללונדון, ושם פגש את יוסף חיים ברנר. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. רדלר-פלדמן וברנר עמלו יחד על ייסוד הירחון "המעורר", כתב עת ספרותי שאמנם פעל רק במשך שנה אחת, אבל היה בעל השפעה מרחיקת לכת על הספרות העברית. מיטב, ואולי מוטב לומר, כמעט כל הסופרים העבריים לקחו חלק בפרויקט של שני הצעירים: דבורה בארון, הלל צייטלין, זלמן שניאור, ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ועוד. ברנר ורדלר- פלדמן פרסמו בו גם הם. רדלר-פלדמן החל לחתום בשם ר' בנימין, שהפך לשמו הספרותי. השניים הפכו לידידי נפש, והקשר ביניהם לא ניתק עד סוף ימיו של ברנר. כאשר רצה ברנר לעלות לארץ ישראל, והוא פליט חסר כל מרוסיה, רדלר- פלדמן השאיל לו את דרכונו, והוא עלה לארץ תחת שמו.
משא ערב
לאחר שנה בלונדון עבר רדלר-פלדמן לרומניה, שם המשיך בפעילות ציונית, וניהל הכשרות חקלאיות לצעירים, שהתעתדו לעלות לארץ ישראל. נראה כי שם החלה להתגבש תפיסתו האידיאולוגית הייחודית. ב- 1906, עדיין ברומניה, הוא פרסם מאמר בשם "משא ערב", בו פרש את עיקרי משנתו. "משא ערב" הוא מניפסט פאן - שמי, הקורא ליהודים לקיים את שיבת ציון במובנה ה"הוליסטי". לדידו, היהודים אינם שבים לצור מחצבתם הגיאוגרפי גרידא, אלא למעמדם הרוחני, כאומה ראשונה בין האומות, אור לגויים, ועל כן עליהם להתנהל בצדק ובדרכי שלום. "לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד בצדק ובאמונה".
"ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו. מבשרך לא תתעלם". כך כותב ר' בנימין ליהודים על הבעיה הערבית. רדלר-פלדמן מדלג מעל המכשול המוסרי הגדול בו נתקלו האידיאולוגים הציונים – תושבי המקום הערבים – על ידי כך שהוא מגדיר את היהדות לא כדת, אלא כאתניות. בכך הוא קושר קשר של אחווה, ולא איבה, בין היהודים לערבים, משום שכקבוצות אתניות, לדידו של בנימין, רב הדומה על השונה בין היהודים לערבים. פועל יוצא של שיבת ציון, על פי תפיסה זו, איננו מלחמת דתות או מלחמה של לאום בלאום, כי אם השלמת הפאזל הרב לאומי שהוא ארץ ישראל. רדלר-פלדמן אף הולך מעבר
לכך - הוא אינו תופס את הקיום הערבי בארץ ישראל כאיום, והוא בורא עולם בו יהודים וערבים יתחתנו אלו עם אלו. לדידו, היהודי הדתי מקיים המצוות, וזו איננה "התבוללות", אלא, כפי שכתב: "ומצא מין את מינו והיה מין אחד". הערבים, האמין בנימין, יקבלו את היהודים בברכה, משום שאלה יעתירו עליהם את ידיעותיהם בחקלאות, בחינוך ועוד, ויחד יצעדו שני העמים לעתיד טוב יותר, בו יחיו זה לצד זה.
את גישתו זו של ר' בנימין ניתן לראות כתוצאה של חיים בקיסרות רב - לאומית בתקופה, שבה טרם התרגם אביב העמים של האימפריה האוסטרו-הונגרית לדרישות לעצמאות מדינית, ואיחוד בין קבוצות לאומיות שונות נחשב לאפשרי ורצוי. הוא לא תאם את רוח התקופה, שבה התעוררות לאומית הכילה בתוכה גם דרישות לריבונות ולממשל עצמי. בראייתו הפילושמית, על אף הדגש על צדק והומניות, הייתה תערובת של תפיסות פטרנליסטיות תועלתניות: קולוניזציה תוך ניסיון לא לעורר את חמת ה"ילידים". בהתאם לכך, החזון ששרטט ב"משא ערב" לא היה חזון דו לאומי של ממש: ר' בנימין יצא מנקודת הנחה, כי מה שיקבע את מידת קבלתם של ערביי א"י את הפיכתם למיעוט בארץ (עקב הגירה יהודית מסיבית, אותה עודד), הוא היחס אותו יקבלו מן היהודים. בבסיסו של חזון השלום שלו הייתה התעלמות, אולי אף ביטול, של התנועה הלאומית הפלסטינית, שבבסיסה, בדומה לציונות, כמו לכל תנועה לאומית מודרנית, לא הייתה שאיפה לשוויון אלא להגמוניה.
מדינת ישראל כן, מדינת בן גוריון לאב- 1907 עלה ר' בנימין לארץ במסגרת העלייה השנייה, והתיישב בפתח תקווה. בשנים הבאות הוא עסק בפעילות ציונית ענֵפה: היה ממייסדי כינרת, היה בין מייסדי תל אביב ובת ים, השתתף בייסוד שכונות בחיפה ובירושלים, לקח חלק בהקמת כפר עציון בגוש עציון, המושבה רוחמה בדרום ועוד. הוא עבד במשרד הארצישראלי ביפו, ועמל על העלאת יהודי תימן. כמו כן היה חבר באגודת "ברית שלום", ואף היה פעיל ב"אגודת הצמחונים העבריים" של נתן חבקין. במשך תקופה זו הִרבה לעסוק בכתיבה עיתונאית: הוא כתב ב"הארץ" ובביטאונים של פלגים ציונים שונים, נמנה על מייסדי "הצפה", וכן ייסד את ביטאון "ברית שלום" ("שאיפותינו") ואת כתב העת הפוליטי "נר", וכתב מספר ספרים. מעל לכל עסק בשאלה לאן הולכת התנועה הציונית. מכתביו, השמורים בארכיון הציוני, הוא מצטייר כאדם בעל דעות ייחודיות, לעתים סותרות, לעתים קשות לעיכול לזרם הממסדי. כך, לדוגמה, במאמר משנת 1957, שכותרתו: "מדינת ישראל כן, מדינת בן גוריון לא", מבטא בנימין את תחושותיו לגבי דרכו המדינית של ראש הממשלה דאז. במאמר הוא כותב: "מדינת בן גוריון איננה פשוטה וצנועה כזו שראינו בדמיוננו, אלא היא אידיאליסטית- דתית- שמימית- משיחית- מיליטריסטית. נביאים חזו את בואה... גנרלים ציידו אותה בנשק. העורבים מביאים לה, כמו לאותו חוזה קדמון על יד נחל כרות, לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב. הם מביאים גם מכוניות פאר, מטוסים, תותחים עד בלי די". מעבר לביקורת האנטי-מיליטריסטית הברורה, חשוב לזכור שר' בנימין נותר כל ימיו דתי אדוק, והנה הוא מבקר באופן שלא משתמע לשתי פנים גם את השימוש שעושה ההנהגה הישראלית בדת.
עד סוף ימיו המשיך ר' בנימין לבקר את ההנהגה הישראלית מן היציע השמאלי. בנאום, שנשא בתחילת שנות ה- 50, הוא ביקר את ה"דיר יאסיניזם" שהולך ופושה בחברה הישראלית. יחד עם זאת הוא גם הִרבה לכתוב על מקומה של המסורת היהודית, כמו לדוגמה במאמר מראשית ימי המדינה, בו פנה ל"אשה יהודית" עלומת שם, וקרא לה לשמור את השבת. על מורכבותו של האיש, ועל האופן בו התקשה למצוא אכסניה מתאימה לראיית העולם המורכבת שלו ניתן ללמוד מאופן פרישתו מ"ברית שלום": "הוויכוחים האחרונים בברית שלום העסיקו אותי מאוד", כתב ר' בנימין לד"ר לוריא, יו"ר האגודה. "נתברר לי כי האגודה איננה ציונית... מפאת זאת קשה
לי להשאר בה".
נראה כי ר' בנימין נשכח מן הזיכרון הציוני הקולקטיבי. אולי בגלל דעותיו הפוליטיות אולי בשל מורכבות דעותיו והקושי לקטלג אותו. המסמכים שלפניכם מספקים הצצה קטנה להגותו של האיש, שהאמין כי רק השלום והאחווה יכולים להנחות את ישראל נכונה, כי, כפי שכתב ב"משא ערב": "גדולים דרכי האהבה ועמוקה מני תהום. ואיש לא בא עוד בחקרה ואיש לא צלל בתהומותיה. וסגרה ואין פותח ופתחה ואין סוגר".
מן הארכיון:
דף מתוך מחברת ללימוד ערבית. ר' בנימין האמין בהכרת הערבים בישראל, והאמין כי על כל היהודים שעלו ארצה ללמוד את השפה הערבית.
בתקופת מלחמת השחרור רבו דיווחים על כך שמנוסת הערבים מכפריהם במהלך המלחמה איננה בשל פחד של אוכלוסייה אזרחית להיקלע לאזור קרב, אלא חלק מתכנית רחבה יותר של הלוחמים הערבים, אולי אף בהדרכת הבריטים, לפנות את האזור מתושבים על מנת להשתלט עליו. במאמר הבא תקף ר' בנימין את הדעה הזו, שהיא, בעיניו, "ילדותית במידה מסויימת, ויש לה שייכות למדע הפסיכולוגי".