היישוב היהודי בארץ ישראל היה בעל השפעה מוגבלת על המתרחש באירופה בימי שלטונם של הנאצים. למרות הקרבה לאירופה וההשתייכות לבעלות הברית לא היה ביכולתו של היישוב לעזור לאחיו היהודים בצרתם הקשה. המצב הבלתי-אפשרי הזה עולה גם מתוך אוסף מכתבים שנשלחו בין אב מארץ ישראל לבתו שבהולנד בימי מלחמת העולם השנייה, ונתגלו רק לאחרונה על ידי איתן מיכאלי, מתנדב בארכיון הציוני, תוך כדי רישום של חומר ארכיוני*.
חיים מרגליות קלווריסקי (1947-1868) עלה מפולין לארץ ישראל עם אשתו אסתר. הוא ידוע בזכות תפקידו החשוב בתחילת המאה ה-20 כממונה על המושבות מטעם יק"א, החברה של הברון אדמונד דה רוטשילד. במסגרת עבודתו הוא רכש אלפי דונמים בגליל העליון להתיישבות יהודית, שעליהן הוקמו המושבות: כנרת, מנחמיה, יבנאל, בית גן, טבריה, כפר תבור ואילניה. במקביל לתפקידו בפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ הוא פעל במסגרות שונות ובנחישות כדי ליצור הבנה ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים.
בתו של קלווריסקי, דבורה, ובעלה דוד לוין לא הצליחו להתאקלם בארץ ישראל. דוד לא מצא משרה שהתאימה לו כמהנדס, ומשפחת לוין הצעירה נזקקה תדיר לסיוע כספי של קלווריסקי. לאחר שנואש מקבלת קביעות בטכניון, פנה דוד לחפש משרה מחוץ לארץ ישראל. הוא התקבל לעבודה באמסטרדם בבית חרושת לייצור מכונות וגשרים בספטמבר 1939. דוד עבר לגור בהולנד, וכעבור זמן קצר הצטרפו אליו אשתו ובנו דן.
באפריל 1940 שלחו דבורה ודוד מכתב למשפחת קלווריסקי שנותרה בארץ ישראל. במכתב הביעו בני הזוג שביעות רצון מעבודתו החדשה של דוד, וגם הביעו תקווה שמעמדו במפעל יוסדר בקרוב. הם סיפרו גם שהם עוסקים במתן הרצאות לחוגים ציונים שונים על מנת להפיץ את רעיונותיו של קלווריסקי בנוגע ליחס לערביי הארץ.
דבורה כותבת על כך: "דוד עובד בסדר ויש הרבה עבודה. החדרת הרעיון של התקרבות ערבית יהודית אינו דבר קל בין היהודים ההולנדים, בכל זאת עבודתנו מתחילה לשאת פרי וצריך עוד הרבה סבלנות והתמדה..." ודוד מוסיף: "אני מרגיש את עצמי טוב בעבודה ומרגיש גם שאני עושה עבודה פרודוקטיבית. הרבה מרץ אני מכניס גם כן בתוך הסברת השאלה היהודית-הערבית בארץ, וזה לא תמיד נעים ופורה. בכל אופן אני ממשיך עם העקשנות היהודית שיש לי ושראיתי בך..."
בני הזוג התמידו בפעילות ההסברה של רעיונות קלווריסקי. במכתב ששלחה דבורה לאביה במרץ 1940 כתבה, כי בעלה החל לכתוב מאמרים לעיתון על ההתקרבות בין יהודים לערבים בארץ ישראל ושוקל לצאת למסע בערים שונות בהולנד לדבר על הבעיה הערבית. הבת המתגעגעת סיימה את המכתב בבקשה: "אולי תתאספו כל בני המשפחה מזקן ועד טף ותצטלמו למען תשלחו לנו תמונה. את כל התמונות השארתי בארגזים עם הספרים אשר עוד טרם הגיעו אלינו והרי אין לנו כל תמונה מבני המשפחה וזה חבל מאוד... שלום ונשיקות לכם ממני בתכם אוהבתכם דבורה". דוד כתב שהם מרגישים טוב ומצפה לימים הבאים שיבואו: "אנו כולנו בריאים, מזג האויר כעת הרבה יותר נוח, האביב מתקרב ומקוים אנו שזמן זה יהיה נעים ויפה, מפני שהיה חורף קשה..."
אך הציפייה לימים הנעימים שיבואו התחלפה בדאגה. במאי 1940 נכבשה הולנד על ידי גרמניה הנאצית. בחודשים הראשונים לא חלו שינויים משמעותיים ביחס ליהודים, והמנגנון הממשלתי ההולנדי המשיך לפעול בכפוף למשטר הגרמני. המדיניות האנטי-יהודית בהולנד התפתחה בהדרגה החל מספטמבר 1940, אז סולקו עובדים יהודים משירות המדינה. בקיץ 1942 החלו שילוחים של יהודים מהולנד למחנות ההשמדה במזרח אירופה.
כשלושה חודשים לאחר כיבוש הולנד בידי הגרמנים, ביולי 1940, הגיע לקלווריסקי מברק באמצעות "הצלב האדום הבינלאומי", ובו כתבה דבורה כי מצבם שפיר. חודשיים מאוחר יותר הגישו בני הזוג לוין בקשה לקבלת ויזה לארה"ב בקונסוליה האמריקנית ברוטרדם בסיוע קרוב משפחה שהתגורר באוהיו, אולם בגלל המלחמה נמנעה נסיעתם לשם. באותה עת החל קלווריסקי לחשוש לגורלם.
ביוני 1941 כתבה דבורה מכתב לאישה בשם גברת אפשטיין, שהייתה ככל הנראה מקורבת למשפחתה, שבו הלינה על ניתוק הקשר עם המשפחה בארץ ישראל. היא ביקשה מגברת אפשטיין לברר עם בני המשפחה האם וכיצד הם פועלים לסייע להם לצאת מהולנד על אף שמצבם טוב. באוגוסט 1942 כתבה דבורה לאביה כי הם עזבו את אמסטרדם לעיירה קטנה, וכי בעלה עובד כמורה בבית ספר של הקהילה היהודית והם כולם בריאים.
דבורה לוין כותבת במכתב מתאריך 20.6.1942: "אבא ואחים יקרים, אנא כתבו לנו. אנחנו בריאים, אלכס עובד ודן לומד היטב. מאז אפריל אנו חיים יפה בפרובינציה של העיר." (A113\10)
המסר האחרון שקיבל קלווריסקי בנוגע לבתו הגיע בנובמבר 1942, אז קיבל מברק ממשרדי הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בג'נבה לפיו בני המשפחה ממשיכים בשגרת חייהם בהולנד. לאחר מכן נותק הקשר עם משפחת לוין. קלווריסקי המודאג פנה בדצמבר 1942 למפקח ההגירה הבריטי בירושלים בבקשה להנפיק אישורים לחזרתם ארצה של בני משפחתו בהיותם נתינים של הממלכה. הוא כתב: "לאור הגורל הנורא שנפל בחלקם של עשרות אלפי יהודים תחת המשטר הנאצי באירופה, אני מבקש שתעשו ככל שביכולתכם להציל את בתי ואת נכדי בדרך הכי מהירה. אנא התייחסו לנושא זה כבהול במיוחד."
בקשתו של קלווריסקי נענתה בחיוב והאישורים הונפקו, אך לא היה די בכך על מנת להשיב ארצה את בני המשפחה. בינואר 1943 פנה קלווריסקי במברק למשרדי הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בג'נבה בבקשה לסייע בהוצאת המשפחה מהולנד דרך טורקיה לארץ ישראל.
בפברואר 1943 הגיע מכתב ממשרדי הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בג'נבה למשרד בירושלים, שכלל את עדותו של פליט מהולנד. הפליט סיפר שהמשפחה ניסתה להימלט מהולנד, אולם זו ככל הנראה נתפסה והוגלתה למזרח אירופה כחודש לפני כן. המשרד בג'נבה ניסה לאתר את בני המשפחה בכתובתם באמצעות שליחת מכתב. המכתב הוחזר אליהם, ועל המעטפה נכתב בעיפרון בהולנדית שהנמען בכתובת זו נעלם כבר זמן רב – מה שאישש את עדותו של הפליט ההולנדי על כך שנתפסו. פרטים נוספים על גורלם של בני המשפחה לא נודעו, למרות מאמציו הרבים של קלווריסקי לנסות ולהתחקות על עקבותיהם באמצעות פנייה לנציגים רשמיים בהולנד מיד עם תום המלחמה. בני המשפחה רשומים כיום ברשימת הנספים היהודים בשואה ב"יד ושם" בירושלים. בדפי העד על אודות דבורה לוין מצוין שהייתה פעילה במחתרת ונתפסה. היא גורשה ממחנה המעבר מכלן שבבלגיה לאושוויץ-בירקנאו ב- 15.1.1943 שם נרצחה. יהי זכרה ברוך.
תעודת זכאות לאשרת תושב חוזר של דבורה לוין ובנה דן.
הנציגות בקושטא של המחלקה לעלייה (GNL15\403785)
*הכתבה נכתבה במשותף עם איתן מיכאלי על סמך מכתבים שמצא במהלך רישום ארכיונו של חיים מרגליות קלווריסקי (סימול: A113).