מדור הארכיוניים האישיים הוא אולי המדור המרתק ביותר בכל ארכיון היסטורי – מעבר לסיפוק יצר המציצנות הטבוע בכל היסטוריון טוב (ובכולנו, בעצם), הוא מספק הבנה של האופן בו תהליכים היסטוריים רחבים מעצבים את חיי האנשים החווים אותם. לרגל יום האישה, החל השבוע, בחרנו לסקור בקצרה את ארכיונה של אלפרידה במבוס-פרנק (1887-1957), פעילה ציונית, שקִטלוג ארכיונה הסתיים בשבועות האחרונים. הארכיון חושף מאות מכתבים השופכים אור על דמותה: על פועלה למען קידום הנשים במפעל הציוני ולא פחות מכך על מורכבות חייה כמהגרת אירופאית לפלשתינה בעשורים הראשונים של המאה ה- 20.
במבוס אמנם לא הגדירה עצמה מפורשות כפמיניסטית, אך ארכיונה מעיד כי היא ניחנה בתודעה פמיניסטית מובהקת שכן "השאלה הנשית" העסיקה אותה מאוד. היא נזנחה כמעט לחלוטין על ידי המחקר ההיסטורי, ופרט לפרסומים בודדים עוד טרם נכתב עליה.
במבוס נולדה בקלן למשפחה ציונית. אביה, וילי במבוס, היה מן הציונים הראשונים בגרמניה, ובהשפעתו הגיעה לארץ לבדה בשנת 1906, בהיותה בת 19, כדי לשמש כמורה בבית הספר "למל" בירושלים. לאחר כשנה עזבה את הארץ ושבה אליה שוב לאחר כמה שנים. בשנת 1925 השתקעה בה יחד עם בעלה, הרופא אנזלם פרנק ועם בנה.
קורס למורים בארלנגן, גרמניה, 31.7.1913. אלפרידה במבוס-פרנק בשורה ראשונה, שנייה מימין (A76\40)
להקשיב למולייר בערבית
בעת שהותה בפלשתינה ניהלה במבוס התכתבות ענֵפה ואישית עם דודתה, הדוויג במבוס שהתגוררה בברלין. באופן יוצא דופן ביקשה במבוס לאחר שנים את מכתביה בחזרה מדודתה למשמרת, ועל כן ארכיונה כולל את המכתבים שכתבה היא עצמה – דבר נדיר בארכיונים אישיים. במבוס כותבת בפתיחות על מיניות, על נישואים ועל האימהות, ולא פחות מכך על קשיי הקליטה בארץ. היא מתארת ללא כחל וסרק את קשיי היומיום ואת הספקות שליוו אותה באופן קבוע בנוגע להחלטה להגר לארץ ישראל.
בשנה הראשונה בארץ כתבה במבוס לדודתה על הניכור התרבותי ממנו סבלה. היא ערגה למוזיקה קלאסית, והתלוננה על כך שהקונצרטים בירושלים נערכו רק בשבוע של חנוכה. היא צפתה בהצגה של מולייר בערבית, שאותה כמובן לא הבינה, רק כדי להרוות מעט את צימאונה לתרבות. היא מתארת את השעמום ביום שבת בעיר שהיה קשה עליה מנשוא. היא מספרת על הקשיים להתנהל בדרכים לבדה כאישה, על מחסום השפה ועל תחושת הזרות, שגרמו לה לשוב לביתה בקלן בסוף אותה שנה.
ב- 1912 החליטה במבוס לשנות את חייה, ופנתה לעסוק בחקלאות - מקצוע לא שגרתי לאישה בורגנית יהודית. המורה הצעירה החלה ללמוד גננות, כוורנות ולולנות. כשהגיעה שוב לארץ ישראל ב- 1913 לתקופה קצרה עבדה כמורה בקבוצת כִנרת. מכתביה מתקופה זו מעידים על תפיסתה בנוגע לחלוקה מגדרית. היא תמכה בשותפות פעילה של נשים בפרויקט החלוצי, אך לא באופן שווה לגברים. במאמר שפרסמה בעלון להדרכה תעסוקתית לנשים, כתבה: "עבור נשים, רק מקצועות העזר בחקלאות, כגון גידול ירקות ופֵרות, באים בחשבון. עיקר עבודת החקלאות, חרישה וזריעה, אינו התחום שלנו. איננו זקוקים לתחליף לגבר בפלשתינה, אלא השלמה לכוח העבודה של הגברים". היא חשבה שיש להכשיר את החלוצות להיות רעיות חקלאים, וביקרה את המהגרות ממזרח אירופה, הרדיקליות מדי לדעתה משום ש"אינן רואות את החשיבות בנישואין ומשפחה, ובכך אינן חומר חלוצי מתאים".
מאמר שכתבה במבוס-פרנק: "הזדמנויות של פעילות חקלאית לנשים בפלשתינה" פורסם במסגרת עלון הדרכה של המרכז להדרכה תעסוקתית של שם וולטר מוזס בברלין, ת.מ: 1918 (A76\11)
"איש לא יודע כמה זמן אהבה נמשכת"
אולם בחייה האישיים היא נהגה אחרת. כאשר התחתנה עם הסטודנט לרפואה אנזלם פרנק הצעיר ממנה בעשור בסוף מלחמת העולם הראשונה, כתבה לדודתה: "אני מאוד מחבבת את אנזלם, אבל שנינו לא רצינו להתחתן, זה לא מתאים לנו. הנישואין הרשמיים נהיו רק למען החברה, ובזמן מתאים גם ניפרד באופן רשמי. אני אמשיך לכלכל את עצמי ואת בני. איש לא יודע כמה זמן אהבה נמשכת. שנינו יכולים לחיות רק בחופש." למרות זאת, במבוס המשיכה לחיות עם בעלה עד מותה, ויש אומרים שהיתה מעורבת בבחירת האישה שנשא לאחר מותה.
ב- 1921 הגשימה במבוס חלום ופתחה חווה להכשרת חלוצות ציוניות בגרמניה, שאותה ניהלה שלוש שנים. בשנת 1925 שבה לארץ עם משפחתה. כאן, בניגוד לשאיפותיה האידיאולוגיות, מצאה את עצמה כבולה לספֵרה הביתית והמשפחתית. מחסומי השפה והניכור התרבותי ליוו אותה כל חייה, היקשו עליה מאוד, והיא המשיכה לערוג לתרבות מולדתה: "אני רוצה לעבוד את האדמה תוך שמיעת מוצרט ובטהובן!", כתבה לדודתה. בארץ, כמובן, הדבר לא היה אפשרי.
בשנים הבאות הייתה במבוס-פרנק בעיקר עזר כנגד בעלה, הרופא שטיפל בתושבי יסוד המעלה ובתושבי היישובים הערביים באזור. ביקורי הבית התכופים שערך הותירו אותה לבדה שעות ארוכות, והיא התקשתה למצוא שפה משותפת עם הפלאחים שחיכו לו במרפאה בביתם מן השעות המוקדמות ועד סוף היום. לדודתה כתבה על רגשותיה המעורבים בנוגע לתנאי החיים הקשים בפלשתינה: : "אין לנו מספיק אוכל בשביל לשבוע. ידינו קשורות, אך אנו חיים ומותר לנו להגן על עצמנו". במבוס נפטרה בישראל ב- 1957.
ארכיונה של במבוס פרנק משקף את הדילמות שניצבו בפני נשים יהודיות בנות דמותה וזמנה. עם הצטרפותה לתנועה הציונות, היא התנתקה מהתרבות והחברה הגרמנית, אך גרמניה המשיכה להתקיים בנפשה פנימה, והקשתה על השתלבותה בארץ ישראל. תפיסתה המגדרית חידדה את תלותה בבעלה הרופא מצד אחד ואת הקושי לחיות לצידו מצד שני. ארכיונה האישי מספק הצצה לצד השני של הסיפור הציוני – המחיר האישי הכבד שנאלצו מהגרים, ובמיוחד מהגרות, לשלם עם ההגירה לארץ ישראל.
מכתב מאלפרידה במבוס-פרנק לדודתה, 30.6.1938 (A76\26)