ערב חנוכה של שנת 1917 היה שמח במיוחד מבחינתם של יהודי ארץ ישראל. הצבא התורכי נסוג מירושלים, והיא נכבשה על ידי הצבא הבריטי. כחודש לפני כן אירע מאורע היסטורי אחר, שקשור לאימפריה הבריטית וליהודים: הצהרת בלפור. בשנים שלאחר מכן ציינו במקומות רבים בעולם את יום השנה להצהרת בלפור. בארץ ישראל ציינו היהודים בנוסף גם את יום כיבוש ירושלים, שהיווה עבורם הצלה משנות המלחמה הקשות, וסימל את השחרור משליטתה של האימפריה העות'מנית.
גד פרומקין, משפטן יהודי ושופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט, חשב שיש לציין באופן רשמי את יום כיבוש ירושלים על ידי הבריטים דווקא בתאריך העברי – ערב חנוכה. הוא פנה לרב קוק במכתב בנובמבר 1928, שבו הציג את הצעתו. הוא שילב במכתבו תיאור מפורט של הטקסים והחגיגות – בדומה לחגים יהודיים אחרים – שיש לערוך לפי דעתו ביום זה. במכתבו כתב, שלמרות המנהג לציין גם את יום הצהרת בלפור, מבלי להמעיט בחשיבותו, יום כיבוש ירושלים עולה עליו, מכיוון שבזכות הכיבוש הבריטי אפשר היה להוציא לפועל את הכרזת בלפור.
במקביל למכתבו של פרומקין גם פרדריק הרמן קיש, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, פעל לטובת העניין. ב- 23 בדצמבר שלח קיש מכתב להנהלה הציונית בלונדון עם הצעתו של פרומקין על מנת לקבל את חוות דעתה על ההצעה. המכתב של קיש מבהיר את הצעתו של פרומקין – ניסיון לקבוע חג לאומי חדש ליהודים בארץ ישראל. קיש כתב להנהלה הציונית, כי בהתחשב בעובדה שהבריטים לא התירו ליהודים בארץ ישראל לחגוג את יום הצהרת בלפור בשל שיקולים פוליטיים, כדאי לשקול את ההצעה. להערכתו, השלטון הבריטי עשוי להתיר לחגוג את תאריך כיבוש ירושלים מאחר שהוא לא לאומי מדי.
בסופו של דבר לא נקבע חג לאומי חדש בערב חנוכה. חברי ההנהלה הציונית דנו בבקשתם של פרומקין ושל קיש, והחליטו לא לקבל את ההצעה. בתשובתם לקולונל קיש הם מסבירים את החלטתם: יום כיבוש ירושלים אמנם היה מאורע חשוב, אך הוא נתפש כאירוע משמעותי פחות מהצהרת בלפור עבור חברי התנועה הציונית ברחבי העולם. ספק אם הללו יסכימו לחגוג אותו במקום את יום הצהרת בלפור. בנוסף, מטעמים פוליטיים אולי לא כדאי להפוך את ההצלחה של הצבא הבריטי לחג לאומי יהודי.
ההתכתבות המלאה מופיעה בגלריה הבאה