הארכיון הציוני מספק חומרים למחקרים מכל קצוות הקשת הפוליטית והאינטלקטואלית. הספר "עלילות המופתי והדוקטור" שכתב יהודה עציון, עוסק בשאלה עד כמה ראשי הציונות היו מעוניינים בהר הבית, ומה זה אומר על האידיאולוגיה הציונית?
מאז ראשית ימיה של הציונות ליוותה אותה שאלה אחת כצל. האם התנועה הציונית היא תנועת תחייה לאומית מודרנית או שמא 
מדובר בתנועת תחייה דתית? האם לשיבת היהודים לארץ ישראל יש משמעות דתית-גאולית או שמא מדובר בתנועה פרגמטית, מעשית, חילונית בבסיסה ונטולת סדר יום טרנסצנדנטי? האם תפקידה של הציונות להגשים את ייעודו הקוסמי של העם היהודי ולהביא את הגאולה, או להפוך את היהודים לעם ככל העמים, לשפר את מעמדם בעולם הזה ותו לא?
מקומות קדושים, מטבעם, הם המיקום הגשמי אליו מתנקזים שאיפותיה ודימויה העצמי של ישות לאומית או דתית, ועל כן את התשובה לשאלה זו ניתן לראות ביחס התנועה הציונית להר הבית. נראה שעצם השאלה נראתה מגוחכת בעיני מנהיגי הציונות המוקדמת. הרצל לא עסק בה ברצינות. את הר הבית הוא ראה, בהתאם לתפיסת עולמו החילונית-ליברלית (ומעט אוטופית), כמקום שבו יוקם "מקדש שלום" - מרכז פילנטרופי דתי-מדעי שפניו אל העולם כולו. ממשיכיו, אבות הציונות המגשימה, גילו זיקה פחותה עוד
יותר, ועל כך כתב לאחרונה יהודה עציון בספרו "עלילות המופתי והדוקטור".
כשהסוכנות היהודית מדברת בערבית
השנה היא 1931, והיישוב היהודי וערביי הארץ עוד מלקקים את פצעי תרפ"ט. המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, עומד לכנס בעיר ועידה מוסלמית. בסדר היום נכלל נושא מוכר לקורא בן המאה ה-21: ניסיונות הציונים להשתלט על הר הבית. התנועה הציונית, בניסיון לבלום את הסכסוך הדתי שמתפתח אל מול עיניה המשתאות, ממהרת להקדים תרופה למכה ולהבהיר את עמדתה. חיים ארלוזורוב, ראש הלשכה המדינית של הסוכנות היהודית, מכנס מסיבת עיתונאים ומקריא הודעה שעיקרה: "בכל פעם שנראית תקווה לארץ הזאת להירגע… מתחילים לפעול בה כוחות המעוררים אינסטינקטים אפלים ואמונות הבל… בדבר מזימותיהם המדומות של היהודים לכבוש את מסגד אל - אקצא". ארלוזורוב ממשיך ומונה בפני קהל העיתונאים טענות של העיתונות הערבית לגבי שאיפותיהם של הציונים להשתלט על ההר, "תעמולת שטנה", כפי שהוא מכנה אותן, ומפריך אותן באריכות. "העולם יודע", הוא מסיים את דבריו, "כי התנועה הציונית איננה ילידת רוח ימי הביניים, כי אם אחד ממאמצי הבניין הכבירים בדורנו… לא הנושא החולני הזה מעסיק את התנועה הציונית, אלא מפעלי עלייה והתיישבות". נאומו של ארלוזורוב, המשתרע על פני כמה דפים, תורגם לערבית והופץ בקרב באי הוועידה, ערביי הארץ והעולם המוסלמי כולו.
"כששמעתי שהסוכנות היהודית הפיצה מסמך בערבית", אומר יהודה עציון, מחנך, מחבר ועורך ספרים, "מיד קפצתי. הסוכנות היהודית מדברת בערבית? זה מעניין". המסמך המקורי ומסמך התגובה שיצא מטעם "אגודת שומרי מסגד אל-אקצא", השמורים בארכיון הציוני, עומדים במוקד ספרו האחרון של עציון, בו הוא בוחן את יחסה של הציונות של שנות ה- 30 להר הבית, ואת האופן שבו תפס הפלג האסלאמיסטי של התנועה הלאומית הפלסטינית את הציונות. הפולמוס שהתגלע בין שני הצדדים היה מעין גרסה מזוקקת של מורכבות האלמנטים האידיאולוגים והתפיסתיים השונים שמרכיבים את הסכסוך הציוני-פלסטיני. גישת עציון ביחס לפולמוס מציגה נדבך נוסף בפקעת החוטים האידיאולוגית של הציונות המודרנית.
"מה שמדהים הוא שבשלב כל כך ראשוני ניתן להבחין בדנ"א של יחסה של התנועה הציונית להר הבית" אומר עציון. "אין פה כניעה למוסלמים, או הכרה בכוחם הרב יותר, טיעונים שאמנם לא מקובלים עלי, אך הייתי יכול לכל הפחות להבין אותם. רוח המסמך מתנערת לחלוטין מן המקום. מה לנו ולזה? די לנו בכותל. יש כאן שלילה מוחלטת של כל זיקה ציונית להר הבית. מה שעניין אותי", הוא מוסיף, "הוא התגובה הערבית למסמך ארלוזורוב. הם טוענים, בשפה הפשוטה ביותר, כי ארלוזורוב משקר. יש פה שיח של הפוך על הפוך – הציונים מתנערים מהר הבית, ואילו הערבים לא מוכנים לקבל את הניתוק בין היהודים להר".
עציון טוען שהגישה העולה מן המסמך מייצגת את הקונצנזוס הציוני בעת ההיא. "היחיד שיצא נגד רוח הזמן", אומר עציון, "הוא אורי צבי גרינברג, שבאותם שנים חיבר את "ספר הקטרוג והאמונה", שם הוא מכנה את הציונים כרוכלים שההר כלל לא מעניין אותם".
בין ציונות לגאולההמשורר אורי צבי גרינברג, שעלה להר המוריה ב- 1924 וירד מסוחרר, ואב"א אחימאיר, שותפו להקמת "ברית הבריונים" (תנועה רוויזיוניסטית שפעלה בארץ בשנות ה-30 ודגלה בשיבת היהודים לארצם בכוח הזרוע) תפסו את הר הבית כסמל מיתי לאומי וכך גם יאיר שטרן, ממשיך דרכם הרעיונית בלח"י. הם ייצגו תפיסה לאומנית יותר, ששאבה הון סימבולי רב יותר מן המסורת היהודית מאשר הזרם הציוני המרכזי, הליברלי. אך בשורה התחתונה גם הם היו חילונים. הם הוציאו את הר הבית מן השדה הדתי, וניכסו אותו לרעיונותיהם הלאומיים המודרניים. עציון מייצג גישה שונה, מבית מדרשו של שבתי בן דב. בן דב (1978-1924), חילוני שחזר בתשובה והפך להוגה דעות משיחי ולמהפכן בעולם שבו קצו כל המהפכות, ראה את הציונות כאבן דרך במהלך גאולי רחב יותר. בשונה מן הזרם הציוני המרכזי הוא לא ראה את המדינה היהודית המודרנית כמטרת העל אלא כמכשול. בזמן שהאתוס הציוני התקבע לממדי קדושה בשיח הישראלי, בן דב הציג ניתוח שונה, שעל פיו הציונות המודרנית היא מגדל פורח באוויר שסופו להתרסק. הוא קרא לשינוי תודעתי, שיבה לאתוסים הדתיים, העתיקים, הקמאיים, ובמרכזם הר הבית. עציון, שערך את כל כתביו, הוא מחסידיו המובהקים. בשנות ה-80 היה מקושר למחתרת היהודית ולתכנונים לפוצץ את כיפת הסלע, אולם כיום הוא מבין את כתביו של בן דב בצורה שונה, ורואה בהם קריאה לשינוי תרבותי ותודעתי, ולא לדחיקת הקץ.
"ההתנערות מהר הבית בבסיסה היא שקר", אומר עציון, "משום שמשמעה הפרכת כל קשר לציון. אני לא מבטל את הציונות המודרנית, אני מתקומם כנגדה. אמנם נכון", הוא אומר, "כי שומרי התורה לא יכלו להנהיג תנועת תחייה לאומית, אך יש טור חובה וטור זכות. ההתנכרות למורשת התורה ולנביאי ישראל, ואי ההבנה שהחזרה לציון צריכה ללכת יד ביד עם חזרה לתורה ודרכי ישראל, זהו ניסיון כרת. זה לא יעבוד בפועל. תפקידנו העיקרי כרגע הוא הנחלת התודעה והאמונה. אני רואה את הספר כקריאת השכמה. אני אומר כי תפקידנו להשיל את החלקים ה"חולים" - תרבות אירופה, החילוניות, ה"נאורות". ומוקד ההוויה הוא הר הבית. אני כן רואה דו קיום עם המוסלמים בהר, אך יש לזה תנאי מקדים - כאשר אנו בעלי בית, אנו יכולים לארח בהגינות. אם הם מקבלים זאת ואין להם טענות לאומיות בנוגע למקום, אזי דו קיום הוא אפשרי".
הציונות הינה מעשה טלאים בין ישן לחדש, בין נאורות לדת. ראשי הציונות נשמרו מן הפאן הקמאי המשיחי של היהדות. עבורם גאולה התבטאה בשוויון זכויות ומדינה ריבונית - הם לא היו מעוניינים במשיח. יהודה עציון מטיל ספק בהשקפה זו ושואל: האם הציונות אכן גאלה את היהודים, או שהיא רק החמור עליו, אולי, יבוא יום אחד לציון גואל?
"עלילות המופתי והדוקטור"
יהודה עציון
ספריית בית אל