בסוף המלחמה נשלח מרדכי נרקיס מטעמה של הסוכנות היהודית לאירופה על מנת לאתר כמה שיותר מחפצי האמנות הגנובים, ולמנוע את מכירתם.
מרדכי נרקיס, יליד 1898, מזרח גליציה, פולין (אז חלק מהאימפריה האוסטרו- הונגרית), עלה לישראל ב- 1920, והחל ללמוד אמנות עיטורית ב"בצלאל". במהלך הלימודים הוא התקרב לבוריס שץ, וסייע לו בניהול בית הנכות של "בצלאל". ב- 1925 הוא הפך למנהלו לצד עבודתו בחקר אמנות יהודית. ב- 1950 החל מרדכי נרקיס בתהליך האיתור והאיסוף של חפצי אמנות יהודים, שנבזזו על ידי הנאצים. מסעו לקח אותו למספר מדינות בשטח הכיבוש הנאצי. במכתבים נרגשים לאשתו האהובה נסיה הוא מגולל את הקשיים הטכניים – ההתמודדות עם אספנים קשי עורף ועם פקידים אדישים ומשימת האיתור מתישה. במכתבים הוא מתאר גם את רגשותיו הסוערים כמי שחש כלוחם בודד במערכה, שעוסק לבדו ב"הצלת תרבות ההולכת לאבדון".
וכך כתב נרקיס לנסיה, ביום ראשון, החמישה בנובמבר, 1950 מבולוניה:
"... אילו ראית אותי בעבודתי המטורפת, שאני מתחרט עליה עשר פעמים על שהתחלתי בה, כי קשה לגמרה- ואסור להזניחה, אילו ראית אותי כל יום גומע ערים מסביב לעיר אחת באוטובוסים, ברכבות, כל הימים בנסיעות, מאומץ, מלא הרהורים, מלא כעס וחימה, ואף מלא דאגה, מנותק מהכל, מכל היקר לי ומעבודה של ממש- היית מבינה לרוחי. "
"שוב פה יש לי הרגשה איומה זו – נחרבת תרבות, אנשים מחזיקים בערכיה במרתפים ובמסתרים שעין לא תשורם. לאיש אין זה מביא תועלת. עולם ומלואו יחרב והם ישמרו אף זאת כרכוש השמור לבעליו לרעתו. אני מרכך לפעמים לבבות ומל לבבות ערלים, אך לו ידעת בכמה קושי זה עולה לי, בכמה- אפשר לאמור: גועל – אני עושה זאת. ופתאום מתגלה זיק אנושי וה"פלואיד" הזה, הנמשך מאדם אל אדם, מתחיל לפעול. מקרה משונה קרה לי כאשר ביקרתי בבית מסחר לעתיקות , והתוודעתי תוך שיחה לנוצרי קתולי הצובר עתיקות יהודיות בבולוניה מתוך עניין רב. אף פעם לא אמר לי איש על קיומו, וכך גיליתי אותו רק במקרה. והאיש הזה? מה שעשה עמדי איש זה, לא עשו יהודים רבים. ראשית ההוקרה שלו אלי- ללא גבול. כל מה שדרשתי ממנו – ולא נעזרתי אצלו הרבה – נתן לי, וביניהם דברים שזו לי הפעם הראשונה שאני ראיתים. וכולם אומרים לי שאני הידען, ואני אורים ותומים לידיעות יהודיות וכלליות. ואיזה יחס? הייתי נגוע עד עמקי לבי."
"אני חושב כל הימים בהתמרמרות על האנשים שלנו בישראל – היודעים הכל, ולא פחות מכך – על חברי לעבודה, שהם, עם כל מסירותם, חסרים חזון. חיי יהיו יותר קלים, כל מאמצי יותר נוחים, אילו היו עמי אנשים שאינם "פלדפדלים" וסרג'נט- מיג'ורים. אבל זה גורלי."
"אני עושה כעת דבר – וגם זה לא בשלמות, מחמת חוסר ההבנה המקיף אותי – אשר לאחר כמה שנים לא יהיה אפשר לעשותו, והלוואי ואזכה לרשום את כל אשר למדתי במשך החודש הזה. אני עושה כעת דבר – וגם זה לא בשלמות, מחמת חוסר ההבנה המקיף אותי – אשר לאחר כמה שנים לא יהיה אפשר לעשותו, והלוואי ואזכה לרשום את כל אשר למדתי במשך החודש הזה. סלחי לי, נאנוש, שאני שופך לבי לפניך בצורה כזאת במקום לכתוב לך נחת מעצמי. אבל אין לי נחת מעצמי. ואת הייתה תמיד אשר נתת אוזן קשבת לכל העקות והצרות שלי. ידעת תמיד "מה כואב לי ".
נרקיס מספר על התנאים הקשים בהם מצא לעיתים את חפצי האמנות:
"בכל עיר יש מלבד הקהילות, אנשים יחידים השומרים על שרידים ופוחדים להראותם והדברים מונחים בתוך ארונות או בחדרים מוזנחים. לעיתים- אם נחוץ הסבר – הם ארוזים בנפטלין. בקהילות גרוע מזה: בכל ספרייה רוקדים עכברים למיניהם. העכברים יאכלו והם לא יתנו. חפצי הכסף מונחים מלוכלכים. הפרוכיות בלא נפטלין אפילו והכל ביחד. כך היא יהדות שנסתאבה ושנחרבה."
במהלך "מסע ההצלה" של נרקיס אותרו פריטי אמנות ויודאיקה רבים. בוויסבאדן, לדוגמה, נמצאו כ- 15 אלף תשמישי קדושה, במינכן נמצאו יותר מאלף עבודות אמנות של ציירים ופסלים מהמאה ה-16 ואילך במשקל כולל של יותר משני טון, ובהולנד נמצאו יותר מ- 500 יצירות אמנות.
מכתבי מרדכי נרקיס הם חלק מארכיונו האישי, שנמסר לאחרונה לארכיון הציוני וקטלוגו יתחיל בעתיד הקרוב. הארכיון כולל מסמכים אישיים ומקצועיים רבים, ואנו תקווה כי הוא יתרום רבות לתיעוד ולחקר התרבות הישראלית.