מרד גטו וורשה (19 באפריל עד 16 במאי, 1943), המרד היהודי הגדול ביותר בשואה, הפך לסמל של התנגדות לנאצים. תושבי הגטו התקוממו כנגד שאיפת הגרמנים לשלח את שארית הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, והצליחו לעמוד כנגד הצבא הגרמני במשך ארבעה שבועות, באספקה דלה וקשיים לוגיסטים אדירים. 13,000 יהודים נהרגו במרד, ורובם של 50,000 התושבים הנותרים נשלח למחנות ריכוז והשמדה, בעיקר לטרבלינקה. העדות שלפניכם נכתבה על ידי שלום גראייק, מן הלוחמים במרד, אחד ממנהיגי המשמרת הצעירה של מפלגת פועלי ציון בפולין. הוא היה מזכיר המפלגה במחתרת בזמן הכיבוש הנאצי, ולאחר כישלונו של המרד המשיך את הפעילות המחתרתית בצד הארי של פולין. גראייק שרד את המלחמה, עלה לישראל ב- 1949 והיה אחד ממייסדי קיבוץ לוחמי הגיטאות.
"חרדה אחזה בכולנו כל ליל ה- 19 באפריל, 1943. אנשים שכבו ערים והקשיבו לקולות הרכבים, החיילים ברחובות וקולות הירי. מה יכולה להיות המשמעות של כל זה? האם מדובר בטיהור נוסף? אך זה לא ייתכן! רק לפני כמה ימים נלקחו עובדים מיומנים, ולפני שלושה ימים פורסמו בכל מקום הודעות שהופסקה העברת אנשים למחנות עבודה. קצב העבודה הואץ משום על מנת להספיק לבצע את פקודות חיל החימוש של הצבא הגרמני.
בשחר היום התגלה ברחוב מחזה נורא. קירות הגטו הוקפו על ידי ז'נדרמים וכל העמדות תוגברו על ידי אנשי אס אס. איש לא יכל לעזוב את הגטו. כל אשרות היציאה בוטלו.
אנשים רצים בטירוף ברחובות. אני מנסה לטלפן לגטו המרכזי אבל הטלפון מנותק. איננו רואים דבר פרט לגטו המוקף לז'נדרמים ורוביהם, מוכנים להסתער. אנחנו שומעים קולות רחוקים של יריות ופיצוצים. הם מגיעים מן הגטו המרכזי. מנהלי עבודה גרמנים, ה"בוסים" שלנו, החלו להגיע לאזור סדנאות העבודה, והם מתחילים להרגיע אותנו שהטיהור נוגע רק לאלמנטים "פרועים" בגטו, ולא לנו, ה"פרודוקטיביים". איש לא מאמין להם.
המשימה הראשונה שלנו היא לנייד את היחידות שלנו ולאייש עמדות מבצעיות. הסדנה שלנו, ברחוב לסזנו 76, (אליעזר ג' הוא מפקדנו), מאיישת עמדות מאחורי חלונות החזית של הקומה השלישית. אנחנו מקיימים קשר עם היחידה של דוד ברחוב נובוליפי 67, וקבוצתו של הנייק ברחוב לסזנו 74, דרך עליית הגג. ליליק משמש כרץ בין היחידות. מעמדתנו, אנו יכולים לראות בבירור את תנועת החיילים שמתקרבים לגטו המרכזי דרך רחוב זלזנה. שוורץ, הרץ של מפקד האזור, מקבל הוראות הנוגעות ליחידות הבאות: יחידתו של שלוימ'ה, יחידתו של בנימין, של רוזובסקי, של מאירוביץ', ושל יוריק. הוא שב במהירה ומודיע שההוראות מולאו ומוסר את דיווחי המפקדים. אחד מהם מזכיר שני אנשים שנעצרו על ידינו באשמת שיתוף פעולה עם הגסטפו. גזר דין המוות עדיין לא נגזר אולם מפקד האזור הוציא פקודה כי יש להוציא אותם להורג מיד, בשל חומרת המצב. שוורץ שב לאחר חצי שעה ומדווח כי הפקודה בוצעה.
בצהריים אנו מקבלים דיווחים ממקורות גרמניים על הלחימה בגטו המרכזי. שולץ, בעל המפעל, אמר לנו כי היהודים לא מתנהגים באופן ראוי. נודע לו מפי החיילים השבים מן הגטו שהם נתקלו בהתנגדות עזה ואיבדו מאתיים איש. הגרמנים עזבו את הגטו המרכזי אחר הצהריים. יצרנו קשר טלפוני עם היחידות שנותרו שם, והם דיווחו לנו על ניצחונותיהם בקרבות הראשונים.
ההוראה לפתוח באש ניתנה על ידי מפקד האזור בבוקר שלמחרת. זה היה אקט של סולידריות עם היחידות שלוחמות בגטו המרכזי. המתקפה הראשונה שלנו החלה באחת בצהריים לערך. כתת חיילים צעדה לאורך רחוב לסזנו לכיוון הגטו. היחידה מרחוב לסזנו 94 תקפה אותם כאשר התקרבו לצומת הרחובות לסזנו – זלזנה. שתי פצצות מכוונות היטב עשו את העבודה. הגרמנים נמלטו, מותירים את מתיהם מאחור. היחידה מרחוב נובוליפי 67 שמה מוקש מתחת לבית המעצר ברחוב סמוזקה שבועיים קודם. כאשר הגרמנים הגיעו, חיברנו את הנתיכים. מה גדול היה מפח רוחנו כאשר המוקש לא התפוצץ. הנערים חרקו בשיניהם, הנערות היו על סף בכי. ואז היחידה תקפה, בהשתוללות יצרים, עם הפצצות. התוצאה הייתה מאוד לא צפויה - 30 גרמנים הרוגים. הגרמנים החלו להעלות את חייליהם על משאיות, כאשר גילו שהגטו ה"פרודוקטיבי" איננו מקום בריא עבורם, אפילו בלב הצד ה"ארי".
מצבם של היהודים שנותרו ברובע סדנאות העבודה התבהר בשעה ארבע. פורסמה הצהרה על פיה כל העובדים היהודים יועברו למחנות עבודה בטרווניקי ופוניאטוב, על מנת לאפשר לתעשייה הגרמנית להתקדם באין מפריע. לאחר מכן הותר לאנשים לנוע ממקום למקום על מנת להתכונן לעזיבה. עובדה זו נתנה למפקד האזור שהות לבדוק את כל היחידות. לקראת רדת החשיכה, הוצבו בכל שערי הגטו זקיפים גרמנים ולטבים על מנת להבטיח את הצלחת המעבר למחרת. מכיוון שהיו לנו רק מספר רובים, כמה קבוצות יצאו על מנת לגנוב רובים מן הלטבים ושבו עם חמישה רובים. הגרמנים והלטבים נמנעו מפעולות תגמול על מנת לא לעורר התנגשויות חמורות יותר. הם עזבו בשעה 7 בבוקר, וכפועל יוצא מכך הפכו היהודים שנשארו ברובע הסדנאות לבלתי חוקיים. היחידות שלנו עמדו על המשמר. החיילים הראשונים שהופיעו התקבלו ברימונים שזרעו הרס בקרבם. הגרמנים לא נסוגו, כאילו הם מנסים להמשיך את הגיוס בהתנדבות למחנות העבודה. באותו זמן, יחידות אחרות התקיפו קבוצות נוספות של גרמנים ולטבים. שלוש יחידות הוצבו בצומת הרחובות נובוליפי-לסזנו על מנת לעצור גרמנים שעוברים באזור הניטראלי. בשעה עשר, קבוצה של חיילים גרמנים צעדה לכיוון הגטו המרכזי. היא הותקפה באש כבדה ומדויקת על ידי כל שלושת היחידות, שגרמה להרוגים ופצועים רבים. סזימון הלר, צלפינו הטוב ביותר, התבלט במיוחד. גרמנים נוספים נורו בהמשך היום, בזמן שליוו יהודים לאומשלגפלץ (המקום ממנו יהודים גורשו). פעולות אלו היו מסובכות יותר משום שלא יכולנו להשתמש בפצצות או רימונים על מנת שלא לפגוע ביהודים, ונותרה לנו אך מעט תחמושת.
בהמשך היום החלו הגרמנים לחסום את הכניסות לבתים, לאחר שירו אל עבר החלונות. יחידותינו ירו עליהם אש נגדית, ונשינו נותרו תחת אש כבדה. כאשר הגרמנים פרצו לאחד הבתים וחסמו את נתיב הבריחה של אחת היחידות, שולמית וסזימון קפצו מן הקומה השנייה ונהרגו במקום. סזימון עמד במילה שלא ימות לפני שיהרוג חמישה גרמנים. שניים מהלוחמים שלנו הצליחו לפרוץ את הקווים הגרמניים, ונפצעו קשות.
ידענו שמספר הנפגעים בין הגרמנים גבוה. הקרב נמשך מספר שעות, ולבסוף הציתו הגרמנים את כל האזור. נאמר לנו לרדת למקום מקלט, וידענו שבמהרה הגרמנים ייחלו להשמיד יהודים שיימצאו במקום. למפקדנו נותרה שהות ליצור קשר עם היחידות האחרות.
שלוש יחידות, בפיקודו של שלמה, התקיפו את הגרמנים ללא הפוגה למן היום הראשון של הקרבות. אחת היחידות הותקפה כאשר פרצה לסדנא של שילינג בניסיון לגרש את היהודים בכוח, וספגה נפגעים רבים. הכוחות הגרמנים הוסגו, ולאחר מכן הציתו הלוחמים היהודים חנות לעצי בעירה ומנעו את התקדמות הגרמנים למקלטים בהם הסתתרו התושבים. מראה חיילי האס אס שהוענשו על ידי מפקדיהם בשל כך, מילא את לבבות הלוחמים, שצפו בהם מן החלונות, בשמחה רבה.
הגטו בער יומם וליל. הלוחמים שלנו, שאש ולהבות דלקו אחריהם ממקום למקום, לא יכלו למצוא בסיס מתאים לפעולותיהם. בשלב האחרון הפלנו, אך גם ספגנו, נפגעים רבים.
הרעב והייאוש הביאו אותנו, לבסוף, לחפש מקלט בצד ה"ארי". עקב פקודת מפקד האזור, הצלחתי לעבור לצד הארי וליצור קשר עם אנטק.
באותו לילה הצלחנו להעביר 40 איש דרך התעלה, לפני שהיא הוצתה. קבוצות אחרות שניסו לפרוץ את הקוים הגרמנים, הושמדו בקרבות פנים אל פנים. בזמן שהקשבנו לקולות הירי המגיעים מן הגטו במשך זמן רב, ידענו כי חברינו, מוקפים בגרמנים, עדיין שם."
אושמלגפלץ, כיכר המסירה, הייתה רחבה בגבול הצפוני של גטו וורשה, שקישרה בינו לבין החלק הפולני של וורשה עד סוף מלחמת העולם השנייה. שם רוכזו יהודים לפני העמסתם על רכבות משא בדרך למחנות ההשמדה. הכיכר כונתה בפני היהודים "כיכר הנעלמים". כינויו של אחד ממנהיגי המחתרת הציונית – סוציאליסטית ותנועת החלוץ בפולין.