תנועת "ברית שלום" נחשבת לראשיתה של תנועת השלום בישראל. ארכיונה שמור בארכיון הציוני
בהיסטוריה הציונית תנועת "ברית שלום" היא תופעה מרתקת ויוצאת דופן. התנועה הייתה קיימת מספר מועט של שנים, אולם עד היום היא ממשיכה לרתק ולהעסיק את החוקרים. התנועה, שהוקמה ב- 1925 בירושלים על ידי כמה אינטלקטואלים ציונים, דגלה בהקמת אוטונומיה דו לאומית תחת המנדט הבריטי, שבה יינתנו שוויון זכויות ומעמד שווה לערבים וליהודים. מטרתם הסופית הייתה יצירת מדינה דו לאומית עצמאית בישראל. חברי התנועה שאפו לתחייה של שתי התרבויות – היהודית והערבית הפלסטינית - על מנת ליצור מסגרת לדו קיום משותף, שתתבסס על הכרה הדדית ועל סינרגיה תרבותית. חברי התנועה התעניינו בהכרת השפה הערבית, בהכרת תודעתו הלאומית של הערבי בארץ, ומעל לכל, היו טרודים בשאלת יחסה של הציונות לתושבים הערבים.
התנועה נוסדה בירושלים בסוף שנת 1925, מעט אחרי הקונגרס הציוני ה – 14, בביתו של ארתור רופין. רופין, שהיה אחד ממארגניה של ראשית ההתיישבות העברית בארץ, עבר כמה מהפכים ביחס לשאלת היחס לערבים. בראשית פעילותו הציונית היה האידיאל, שעמד לנגד עיניו, "כור היתוך תרבותי", בדומה לחזון, ששורטט ב"אלטנוילנד" של הרצל. עם השנים, עקב הכרת המצב בארץ והתוודעות לטרנדים אינטלקטואלים בקרב האינטליגנציה הערבית המקומית, הוא שינה את תפיסתו, ודגל בטיפוח ובתחייה תרבותית של שתי התרבויות בארץ מתוך תפיסה, שעל פיה קיום הרמוני של שני העמים זה לצד זה והימנעות מקונפליקט אלים ייתכנו רק על ידי הכרה מלאה והגשמה לאומית של שניהם. ברוח זו הוקמה התנועה.
התיישבות בהסכמה
ייתכן שהמאפיין החשוב ביותר של התנועה, זה שמגדיר את חזונה האידיאולוגי ואת מצעה האופרטיבי יותר מכל, הוא שאיפתה להסדיר את ההתיישבות היהודית בארץ על ידי הסדר עם התושבים הערבים. בכך הייתה זו התנועה הציונית היחידה, שהכירה באופן מוצהר בבעלות ערבית מסוימת על הארץ. מסיבה זו נחשבת התנועה לראשית תנועת השלום הישראלית. אחד העם, שדגל בציונות רוחנית שמודדת את מטרותיה מעל לכל באמות מידה מוסריות, נחשב על ידי חברי התנועה לאביה הרוחני.
בין התנועה לבין הציונות הממסדית התקיימה מידה של מתח, אולם יש להדגיש, כי חברי התנועה ראו את עצמם כציונים שבציונים. לדידם, חזונם סימל את המימוש המדויק ביותר של כתבי הרצל, שדיבר על תחייה לאומית בד בבד עם דו קיום עם הערבים.
מספר חברי התנועה לא היה רב. עם חבריה נִמנו אנשי רוח ואינטלקטואלים, חלקם גם בעלי תפקידים בכירים בהסתדרות הציונית. המוכרים ביותר ביניהם היו מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, הנרייטה סאלד, הנציב העליון הרברט סמואל, ארתור רופין, חיים מרגליות קלווריסקי ואחרים. הארכיונים האישיים של רבים מחברי "ברית שלום" שמורים בארכיון הציוני, כמו גם ארכיונה הרשמי של התנועה. הארכיון כולל בעיקר התכתבויות של אנשי התנועה עם אישים מן הממסד הציוני. נחשפים בו פולמוסים אידיאולוגיים, לעתים חריפים ותמיד מרתקים. החוקרת אניטה שפירא הגדירה את שנות ה- 30 של המאה ה- 20 כסופו של האתוס הדפנסיבי וכתחילתו של האתוס האופנסיבי בציונות. ארכיון "ברית שלום", שהתפרקה ב- 1933, מאפשר הצצה לתהליכים אינטלקטואלים, שעברו על קברניטי התנועה הציונית בתקופת מעבר זו.
המסמך שמוצג בתחתית הדף הוא מכתב ששלחה התנועה לאישים שונים שהביעו התעניינות בפרסומיה. במכתב שוטחים חבריה את ה"אני מאמין" האידיאולוגי שלהם.