חקירת אווה מיכאליס בידי אייכמן

 

  במהלך קטלוג שגרתי של ארכיונה האישי של אווה מיכאליס - שטרן (1904 - 1992), השמור בארכיון הציוני, נתקלה לאחרונה אחת מן הארכיונאיות שלנו במסמך מצמרר, שבו מסופר על חקירה במשרדי הגסטפו בברלין בשנות ה- 30 המאוחרות. המסמך נכתב על ידי מיכאליס, שהייתה אחת מן המייסדות של המשרד לעליית הנוער בברלין ומן הדמויות הדומיננטיות בו. במסמך היא מספרת כיצד זומנה להתייצב לחקירה אל מול אדולף אייכמן, שעמד באותם שנים בראש המחלקה היהודית של המשטרה החשאית בגרמניה הנאצית. מעבר לעצם החקירה מספק המסמך הצצה לתקופה אפֵלה בגרמניה, ומשקף כיצד למרות מאמצי הפעילים הציונים להציג חזות של "עסקים כרגיל" בשנים של טרום מלחמת העולם השנייה, בעבע הפחד מתחת לפני השטח. עינו הפקוחה של הגסטפו, שחלשה על הכול הצליחה לפרום בהדרגה את כבלי השייכות של יהודי גרמניה למדינה, שבה חיו במשך שנים. המסמך, שנקרא כסיפור מתח קצר, מלמד גם על הפכפכות הטבע האנושי ועל הקו הדק שבין חברות לאיבה.
 
  "היה זה בדצמבר של שנת 1937, באחד מאותם ימי חורף קודרים, האופייניים לחורף הברלינאי", כותבת מיכאליס. "במהלך התקופה הנאצית, כל עוד הניחו לנו להמשיך בעבודתנו, השתדלנו לעבוד כמה שיותר על מנת להקל על מצבם הקשה של יהודי גרמניה, וכולנו נותרנו ישובים לשולחנות העבודה שלנו עד השעות המאוחרות". צלצול טלפון הפריע לשגרת העבודה באותו ערב: "זה אדון מולר – את יודעת היטב מי אני – עליך להתייצב במשרדי המשטרה החשאית באופן מידי", פקד על מיכאליס הקול שמעבר לקו. מולר היה השם הבדוי של המודיע היהודי של אייכמן, ומיכאליס, שידעה מי האיש ועבור מי הוא עובד, צייתה, אך לא לפני שביקשה ממזכירתה להמתין לה בבית קפה סמוך. "אם לא אצא תוך שעה, הודיעי למשפחתי ולארוסי" אמרה לה, לפני שנכנסה לבניין שבמרתפיו היה בית כלא, ושעקבות רבים שבאו בין כתליו נעלמו כלא היו.
 
  "כניסתו של הבניין הידוע לשמצה ברחוב הנסיך אלברט הייתה אפֵלה לחלוטין", היא מספרת. "האור היחיד בקע מכרזה מוארת, שקידמה את פני הבאים בעצה, שנועדה למתוח את עצביהם המרוטים עד לקצה: 'נשמו עמוק. אין ממה לחשוש'". בתוך הבניין הובלה מיכאליס על ידי שני שוטרי גסטפו לחדר חקירות קטן, שבו המתינה לה הפתעה לא נעימה .לצד החוקר ישבה פעילה לשעבר של המשרד לעליית הנוער, שפוטרה על ידי מיכאליס בשל התנהלות לקויה. "מיד הבנתי שהיא הסיבה לזימוני לחקירה. זו הייתה הנקמה שלה על כך שפוטרה." אומרת מיכאליס. במעמד החקירה האשים החוקר את מיכאליס בהפצת תעמולה אנטי - נאצית מחוץ לגרמניה, האשמה שמיכאליס כפרה בה.
 
  בעקבות חקירה ראשונית זו זומנה מיכאליס כמה ימים מאוחר יותר לחקירה נוספת והפעם מול אייכמן עצמו. "הוא נכנס לחדר מבלי להעיף בי ולו מבט אחד, והחל לירות את השאלות כמו ממכונת ירייה", היא נזכרת. לאחר חקירה קצרה האשים אייכמן את מיכאליס, כי היא משתמשת בעבודתה במשרד לעליית הנוער כמסווה להפצת תעמולה אנטי - נאצית, ואסר עליה להמשיך בתפקידה.  הוא שחרר אותה, אך לא לפני שדרש כי תשאיר בידיו את דרכונה. מיכאליס, שצפתה את הבקשה מבעוד מועד, הגיעה ללא דרכון ושוחררה לדרכה. בעקבות החקירה ובעצה אחת עם יתר אנשי המשרד לעליית הנוער, עזבה מיכאליס את גרמניה תוך זמן קצר, ועלתה לארץ ישראל. היא המשיכה להיות פעילה בעליית הנוער עד שנת 1952, ולאחר שיצאה לגמלאות הקימה את ארגון "חובבי ירושלים".
 
  דרכיהן של אווה מיכאליס ושל אותה פעילה לשעבר אשר הלשינה עליה הצטלבו פעם נוספת, בשנת 1945 בירושלים. כמו מיכאליס, גם אישה זו עזבה  את גרמניה, ועלתה לארץ ישראל: "שבע שנים לאחר המקרה, אישה זו ערכה גיחה נוספת לחיי בדפיקה קלה על דלת משרדי שבירושלים. היא התיישבה מולי בשלווה, והודיעה לי בזו הלשון: "אני מזהירה אותך – לו תפצי פה על אודות מה שקרה בברלין, אסית את כל מכרייך נגדך", היא מספרת.
 
  כמה שנים לאחר פגישה שנייה זו בין השתיים, נפטרה אותה אישה. מיכאליס מסיימת את המסמך עם קורטוב של סיפוק אישי: "מכרה משותפת של שתינו סיפרה לי שזו אמרה לה לפני כמה שנים: 'אם אי פעם יקרה לי דבר מה, אני אדע מדוע אלוהים מעניש אותי'. ואף על פי כן, הלוואי שנשמתה תזכה למנוחת עולמים".