"ויהיו כל חפצי הביל"ויים, כשעלו על הקרקע בגדרה: ט' מעדרים, רובה אחד, מחצלת אחת, שמיכה משותפת "דונם" גדלה, דוד שכינוהו ה"ים הגדול", מיחם "פולטאווי" וכלב ששמו "דש", חמור פיקח, שכינוהו תחילה "חכם" ואח"כ "פילוסוף", או "ר' יששכר חמור גרם", ספרים אחדים, קסת הסופרים וכ"א נאפוליונים, שפטרונם של הבילויי"ם רי"מ פינס פיצה אותם בהם, במקום סוס וכליו" (מתוך כתב העת "ידע-עם; במה לפולקלור יהודי")
הטור "מפי ביל"ויים וחבריהם", שנכתב על ידי אמנון הורביץ, הופיע מספר פעמים בכתב העת "ידע-עם". הורביץ השתייך לחברי ביל"ו, 
והיה אחד מראשי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה. בטור שלו הופיעו סיפורים שונים מההווי של הביל"ויים במקומות שבהם התיישבו לאחר עלייתם ארצה. הסיפורים משקפים את התנאים הקשים, שבהם נאלצו לחיות, את הדבקות במטרה ואת החשיבות העצומה, שחשו ביחס ליישוב הארץ. הם גם מבטאים את אופייה החילוני של הקבוצה.
הסיפורים על הביל"ויים כבר הפכו למיתוס, ולמעשה לחלק מהפולקלור היהודי. פולקלור הוא אוסף של מנהגים ומסורות של תרבות מסוימת, שהתפתחו במשך הדורות. הוא כולל סיפורי עם, מיתוסים, מעשיות, אגדות, פתגמים, שירי ילדים, בדיחות, חידות, אמונות טפלות, אוכל מקומי/עדתי, ריקודי עם, תלבושות עממיות ואמנות מקומית. מקורות הפולקלור היהודי מתחילים כבר בתנ"ך ובספרות האגדה. קורות היישוב היהודי בעת החדשה, וכך גם סיפורי הביל"ויים, הוסיפו פן משלהם לפולקלור היהודי.
המונח "פולקלור" תורגם לעברית כ"ידע עם", ומכאן שמו של כתב העת "ידע-עם". זהו כתב עת, שנתן במה לפרסומים ולמחקרים על הפולקלור היהודי. הוא נוסד ב- 1948 על ידי החברה הישראלית לפולקלור "ידע עם". יום-טוב לוינסקי היה עורכו הראשון. לוינסקי היה מורה וסופר ישראלי, ובנוסף עסק גם בחקר הפולקלור. הוא עלה בשנת 1935 לארץ ישראל, והיה ממקימי החברה הישראלית לפולקלור "ידע עם". החברה עסקה בתיעוד הפולקלור היהודי בתפוצות ישראל, וכן בתיעוד הפולקלור, שהתהווה בארץ. לוינסקי הרצה בנושאי הפולקלור בקרב קהלים שונים, ערך ספרים העוסקים בפולקלור ("ספר המועדים", "האנציקלופדיה להווי ומסורת ביהדות"), ונטל חלק בחיבור מילונים עבריים לשפות שונות.
בסיפורי הפולקלור יש קסם רב והומור, ומשום כך כדאי לקרוא אותם בגרסתם המקורית. לפניכם מבחר קטעים מתוך כתב העת "ידע עם", המאפשרים התבוננות בפולקלור היהודי מהתקופות השונות.