נערה הייתה בוויטבסק, פלך ברוסיה הלבנה, בלה יונס שמה, סטודנטית בת 19 במדרשה לבנות. השנה הייתה 1892, היא שקדה על לימודי הכימיה, והייתה פעילה בחוגי סטודנטים חילונים. היא תכננה את המשך חייה ברוסיה, אותה ראתה כביתה. אולם החיים, כמאמר המשפט הידוע, הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות.
להיות חמדה
בשנת 1892 התרחש אסון במשפחת יונס - האחות הבכורה, דבורה, נפטרה משחפת בארץ ישראל הרחוקה, בה חיה עם בעלה, אליעזר בן יהודה. המוות של האחות הבכורה טרף את קלפי חייה של בלה, והרכיב מהם סיפור חיים חדש. תוך כמה שבועות ביקש בן יהודה, שהכיר את בלה מביקוריו בבית המשפחה, את ידה מאביה. השניים נישאו בקושטא, ובמעמד החתונה העניק בן יהודה לאשתו הטרייה שם עברי – חמדה.
בת 19 הייתה חמדה בן יהודה בהגיעה לא"י, ובפיה רק כמה מילים בעברית. תוך כמה חודשים היא למדה את השפה, והמשיכה בפועלה של אחותה- להיות עזר כנגדו של אליעזר בן יהודה בהקמת בית עברי ראשון בעת החדשה, שבו ידברו אך ורק עברית. היא לקחה חלק פעיל במפעל החיים של בעלה, וניהלה את פרויקט המילון העברי. היא כתבה מאמרים וסיפורים קצרים בעברית, שהופיעו בכתבי העת של בן יהודה – "הצבי", "האור" ו"ההשקפה", ולעתים גם ערכה אותם. עם הזמן הפכה לסופרת בפני עצמה. היא פרסמה תשעה ספרים – מהם רומאנים, קובצי סיפורים וזיכרונות, ובמשך חייה המשיכה בפעילות עיתונאית.
מלחמה עם השטן
הספר "מלחמה עם השטן" הוא אחד משני כתבי יד ספרותיים של חמדה בן יהודה, שהוכנו לדפוס, אך מעולם לא יצאו לאור. לא ידוע בוודאות מתי נכתב, אך לפחות חלקו נכתב לאחר מותו של בן יהודה בשנת 1922. הספר הוא קובץ זיכרונות מחייה של חמדה עם בן יהודה, ובו מסופר בעיקר על העבודה המשותפת שלהם על פרויקט המילון העברי. עולה ממנו תמונה של חיים בדוחק אך גם מסירות טוטאלית למען המטרה. על החיים עם בן יהודה היא מספרת: "בן יהודה משתדל תמיד לעשות את שולחן עבודתו יותר רחב ואת יומו יותר ארוך, פחות לישון. בלי מרגוע ומנוחה, אף בקריאה ממעט ומבקש ממני לקרוא את העיתונים והספרים החדשים ולמסור לו דו"ח בקיצור מהנעשה בעולם. אמנם עוד אנו יוצאים יום יום לטיולינו הרגיל מחוץ לעיר בבוקר השכם ואחרי שקיעת החמה, אך גם בזמן זה אנחנו מחליטים דברים ועושים תכניות וסדר למחר, מחרתיים, לחדשים ולפעמים לשנים, ולא נשאר אחרי כן אלא להוציא לפועל את הרעיונות ולהגשים את השאיפות, באופן שלא נצטרך להאשים את עצמנו בעצלות או בבזבוז זמן. 'המילון צריך להיגמר' – זה צריך לנצוץ באותיות אש בכל אשר תפנינה עינינו. ואז תבוא הגאולה. יבואו האמצעים להדפסתו מכל צד, בטח! היכול להיות ספק בדבר?"
הספר מספק הצצה לירושלים בסוף התקופה העות'מאנית. בפרק הקרוי "משטר צבאי", מתארת בן יהודה חוויות מן החיים בעיר במלחמת העולם הראשונה ואת פעמי המנדט הבריטי, שהחלו להישמע ממרחקים: "בשבט שנת 1915... זה שישה חדשים שהעולם במלחמה ובירושלים שורר משטר צבאי. על הר הצופים, בהיכל אוגוסטה ויקטוריה, מגוריו של ג'מאל פאשא, רוב הבניינים הגדולים הוחרמו... ובאכסניה הרוסית הגדולה שמול חצר הרוסים יושב לו בק פאשא, המצביא הגרמני, במדים תורכים. אמרו שאפילו ג'מאל פאשא נכנע ונשמע לו, ובינתיים הוא בתפקיד היועץ: את מי לתלות, במי לירות, ואת מי לשלוח לגלות. כבר אפסו כל צרכי המזון... העיתונים אינם מופיעים, ועל הניצחונות של בעלות הברית מספרים מפה לפה: המבצרים של בעלות ההסכמה נופלים כהיכלי קלפים, מחר מחרתיים ייקחו את מצרים, ובלחש ובסוד אומרים כי ספינת מלחמה אנגלית כבר עוגנת ביפו. וכאילו כבר דרשו האנגלים מג'מאל פאשא למסור את ירושלים, ולזה השיב בק פאשא: "יבואו וייקחו, הלא לא נוכל לשלוח זאת בדואר..."