ההיסטוריה הציונית, ככל היסטוריה, היא התוצאה המצטברת של פועלם של גברים ונשים רבים מרקעים שונים. אולם תהליך השתמרות הזיכרון הוא שרירותי לעיתים, וחלקם של אנשים אלו לא זכה למקום הראוי לו בזיכרון הקולקטיבי. אחת מהם היא אירמה לינדהיים.
כמו עץ שתול על מים
אירמה (רמה) לינדהיים נולדה ב – 1886 בניו יורק. אביה היה איש עסקים מצליח, שצבר הון, והמשפחה חיה חיי בורגנות נוחים, המרופדים בכל מה שכסף יכול לקנות. ילדותה של אירמה הייתה מאופיינת בקשר מועט ליהדות – משפחתה הייתה חילונית, ואפילו לא חגגה חגים יהודיים. בביוגרפיה, שתכתוב שנים רבות לאחר מכן, היא תספר כי בילדותה חשה תחושה של העדר שורשים, כמו עץ שתול על מים. נוסף על כך, תספר כי הייתה ילדה בודדה, שסבלה מגמגום כבד, שהיקשה עליה לרכוש חברים. על מנת לפצות על כך השקיעה את כל מרצה בלימודים, שבהם הצטיינה.
הסקרנות האינטלקטואלית והחיפוש אחר שורשים, חלק מתהליך חקירה עצמית שיאפיין אותה תמיד, הובילו אותה להתעניין יותר ביהדות, ובהמשך - גם בציונות. רק בגיל 31 היא הפכה לציונית, אולם על הגילוי המאוחר היא פיצתה בהתלהבות. בשנים הבאות ובמשך כל חייה תקדיש אירמה את כל כולה לעשייה ציונית. אך לפני שהתגייסה למען העם היהודי, היא התגייסה לצבא ארצות הברית.
הדוד סם רוצה אותך
ב- 1917 החליטה ארצות הברית לנטוש את דוקטרינת מונרו ולקחת חלק במלחמת העולם הראשונה. החלטה זו חייבה אותה לערוך כמה רפורמות צבאיות. אחת מהן הייתה הקמת חיל התובלה – חיִל שנועד לשנע אספקה לכוחות המוצבים באזורים שונים. היות שהחיל לא עסק בלוחמה, צורפו אליו גם נשים. אירמה מיהרה להתגייס לחיל עם מכונית הקדילק שלה. היא נכנסה להיסטוריה כאישה האמריקאית היהודיה הראשונה, שהגיעה לדרגת סגן בחיל זה. באותה עת כבר הייתה אם לארבעה ילדים.
תקרת זכוכית אחת בכל פעם
לאחר שהשתחררה משירותה הצבאי, החלה לינדהיים לפעול באופן נמרץ למען הציונות, ובכספי הירושה, שקיבלה לאחר פטירת אביה, מימנה פתיחה של מרכז ציוני בניו יורק. נוסף על כך, היא הפכה לאחת הדוברות המבוקשות של "הסתדרות ציוני אמריקה" ברחבי ארצות הברית. בד בבד עם פעילות זו גבר רצונה להתקרב אל היהדות, והיא נרשמה ל"מכון הדת היהודי" בניו יורק ב- 1922. כך הפכה להיות האישה הראשונה, שלמדה במוסד זה. במהלך לימודיה היא שברה תקרת זכוכית נוספת: כאישה, היא לא יכלה להשתתף כתלמידה מן המניין במסלול המכשיר לרבנות. היא עתרה לפקולטה של המוסד על מנת לשנות תקנה זו. לינדהיים עצמה עזבה את לימודיה, לפני שהשלימה אותם, על מנת להקדיש את כל כולה לציונות. אולם בעקבות עתירתה החליטה הפקולטה פה אחד לפתוח את שערי המוסד לנשים ולגברים על בסיס שווה.
התחלה חדשה באמצע החיים
ההחלטות להפוך לנהגת צבאית ולאחר מכן לרבה מוסמכת נראות כהחלטות יוצאות דופן לאישה בשנות ה- 20 של המאה ה-20, אולם בחייה של לינדהיים היה מעט מקום לקונפורמיות. לאחר שעזבה את לימודיה, היא המשיכה להתקדם לחזית ההנהגה הציונית בארה"ב. בשנת 1926 ירשה מהנרייטה סאלד את תפקידה כנשיאת "הדסה", ובמקביל הפכה לסגנית יו"ר "ארגון ציוני אמריקה". בתקופה, שבה כיהנה כנשיאת הארגון, פעלה לינדהיים על מנת להפוך אותו לגורם המקדם עלייה, להבדיל מסאלד, שהתמקדה יותר בענייני חינוך.
בתחילת שנות ה- 30 הגיעה זמנה של החלטה יוצאת דופן נוספת בחייה של לינדהיים. בעלה, נורווין, מת בעקבות מחלה. לאחר מותו החליטה לינדהיים, באותה עת בת 47 ואם לחמישה ילדים, לעזוב את חייה הנוחים ואת ביתה רחב הידיים, ולהתחיל חיים חדשים עם חמשת ילדיה בפלשתינה. היה זה צעד יוצא דופן לאישה ממעמדה הסוציו- אקונומי. שנים אלו הן גם שנות הקרע בינה לבין "הדסה". לינדהיים הפכה לרדיקלית יותר וביקרה את פועלו של ארגון "הדסה" אשר היה שמרני מדי לשיטתה, ולא פעל מספיק לקידום עלייה. באותה תקופה התקרבה לארגון "השומר הצעיר".
הסבתא של הקיבוצים
בארץ התיישבה לינדהיים בקיבוץ משמר העמק, ואת אחוזת הענק, שבה התגוררה בלונג איילנד היא החליפה בצריף, שעלות הקמתו הייתה 27 דולר. "הצריף של רמה" היה לשם דבר בקיבוץ, וכולם הכירו את החלוצה הנלהבת, המבוגרת משאר החלוצים בעשרים שנה ויותר, שעשתה את עבודות המשק בלבוש אלגנטי ומוקפד.
במשך כל שנות חייה בארץ המשיכה לינדהיים לפעול במרץ לגיוס כספים ולעשיית נפשות לציונות בארצות הברית. היא סייעה בהקמת הקיבוץ האמריקאי הראשון- עין השופט, ובשל פועלה בתנועה הקיבוצית נודעה בתקשורת הישראלית כ"סבתא של הקיבוצים".
ארכיונה האישי של לינדהיים, שכולל תצלומים אישיים, התכתבויות וקטעי כתיבה ועיתונות, יומנים אישיים ונאומים, שמור בארכיון תחת הסימול A274