"מאז שעליתי לארץ הייתה לי מטרה אחת: להיות בורג במכונה הנפלאה הזאת שנקראת מדינת ישראל. להיות בורג קטן במכונה, אבל כזה שבלעדיו המכונה לא הייתה עובדת כפי שהיא עובדת עכשיו".
במילים אלו תיאר האדריכל דויד רזניק, מבכירי האדריכלים בישראל, את מפעל חייו. ואכן, מבנים, פרי תכנונו של רזניק, הם חלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני של ערי ישראל, במיוחד ירושלים. רזניק, שעלה ארצה ב- 1949 לאחר שהשלים את השכלתו כאדריכל בברזיל מולדתו, הפך לאחד מבכירי האדריכלים של דור המייסדים של המדינה.
רוב ימיו התגורר רזניק בירושלים, ובהתאם, גם מרבית המבנים שתכנן הם בבירה. סיור בין רחובותיה של העיר מהווה מדגם מייצג של סגנונו האישי שהתהווה במהלך 45 שנות פועלו, סגנון שמאופיין בשילוב בין מודרניזם לקלאסיקה, ציטוטים מן העבר וחדשנות שפניה אל העתיד. המבנים הבולטים פרי תכנונו בירושלים הם מכון ון ליר שנבנה ב- 1959, מרכז אמיר (1958), מרכז ז'ראר בכר (1960-1961), בית הנוער העובד והלומד (1961), יד קנדי (1966) ובית אגרון (1967). אולם גולת הכותרת של עבודתו בירושלים מהווה הקמפוס האוניברסיטאי בהר הצופים. רזניק היה שותף בהכנת תכנית אב לשיקום קמפוס הר הצופים אחרי מלחמת ששת הימים, וראה מידה של סימבוליות במבנה זה, אותו, לדבריו, הוא תפס כ"אקרופוליס של העם היהודי", סמל גשמי לתחייתה של התרבות היהודית. תכנון הקמפוס , ספק כמבוך, ספק כמבצר או כמצודה, מתכתב עם ההיסטוריה המודרנית של המקום, ככזה בו "לאדמה אין שקט", כדבריו. נוסף על עבודתו בהר הצופים, תכנן רזניק גם את הקמפוס המורמוני הסמוך (1987) ואת מלון הייאט (שבנייתו הושלמה באותה שנה).
פרט לעבודתו הענפה כאדריכל, לימד רזניק גם בטכניון ובבצלאל ושפט בתחרויות אדריכלות רבות. ב- 1995 הוענק לו פרס ישראל לאדריכלות. רזניק נפטר בתחילת חודש נובמבר הנוכחי (2012) והוא ייזכר כאדריכל פעיל ופורה בצורה יוצאת דופן, גם בקנה מידה בינלאומי.
ארכיונו האישי של רזניק שמור במרתפי הארכיון, מגרות על גבי מגרות המכילות תכניות אב לרבים מן המבנים החשובים בבירה ובערים נוספות. דפדוף בין תכניות רבות אלו הוא, במידה רבה, דפדוף בין דפיה של ההיסטוריה העירונית המתהווה של מדינה הקורמת עור וגידים.