ארגון ויצ"ו הוקם ב- 1920, והיה אחד מן הביטויים הרבים של מהפֵכה חברתית, שהתרחשה באירופה באותה תקופה - המאבק לזכויות פוליטיות לנשים, תופעה שהיום נחשבת לגל הראשון של הפמיניזם. תהליך זה, שהחל באמצע המאה ה- 19, כתוצאה משינויים מרחיקי לכת במבנה החברה במדינות המתועשות ומשינויים באורחות חשיבה, שבאו בעקבותיהם, היה חלק מתהליך נרחב יותר של "אזרוח הפוליטיקה" עם התקדמות אירופה לעבר שיטות משטר דמוקרטיות. ב- 1848 התקיים בארה"ב הכנס הפמיניסטי הראשון, ושנה לאחר מכן הייתה ארה"ב למדינה הראשונה, שחוקקה חוק מרחיק לכת במונחי התקופה: שוויון לנשים על פי החוק בענייני רכוש וירושה. באירופה התרחש מאבק דומה אשר בשנים הבאות הפך ל"כאב הראש" של הממסד הגברי. בבריטניה הייתה זו אמלין פנקהרסט, מייסדת התנועה הסופרג'יסטית הבריטית, שהנהיגה את המאבק. ארגונה קיים הפגנות, שביתות רעב, ולעתים אף נקט באלימות. מאבק הפמיניסטיות בבריטניה נשא פרי עם הענקת זכות בחירה לנשים ב- 1918.
רעיונות השוויון השפיעו גם על נשים מן הזרם הציוני בבריטניה. אם מתוך אכזבה מן הזלזול של הממסד הציוני הגברי או מתוך רצון לחדד את המאבק לשוויון מגדרי בקרב התנועה הציונית, הוקמו כבר לפני מלחמת העולם הראשונה ארגוני נשים ציוניות בעולם. הגדול והמוכר ביותר בהם הוא כמובן ארגון "הדסה". בבריטניה הוקם ארגון "בנות ציון", שאחת מחברותיו הייתה רבקה סייף – מי שתהפוך לנשיאת ויצ"ו.
פמיניזם וציונות
ב- 1918 הגיעה משלחת של ועד הצירים הציוני לארץ ישראל כדי להעריך את תנאי היישוב בארץ. בין חברי המשלחת היו חיים וייצמן, ישראל סייף - בעלה של רבקה סייף, ודויד אדר, שהגיע עם אשתו אדית'. עם שובם לבריטניה נסעו, בתורן, רבקה סייף וורה וייצמן, אשתו של חיים וייצמן, גם הן לארץ ישראל. שם הן הצטרפו לאדית' אדר, שנותרה בארץ על מנת לגבות ממקור ראשון עדויות מהחלוצים על חייהם. המצב בארץ הותיר על שלוש הנשים רושם עז וקשה. בהיזכרה בסיור כתבה ורה וייצמן, במידה לא מבוטלת של זעזוע, על תנאי החיים הקשים: "עם כל הרצון הטוב הם (החלוצים) לא פירשו נכונה את עיקרון השוויון בין גברים לנשים. לפי ראייתנו, נשים אלו מסכנות את בריאותן ואת אימהותן העתידית למען אותו עיקרון של שוויון". "בתיהן", ממשיכה וייצמן, "מוזנחים, ושיקולים תזונתיים לא מובאים בחשבון. הן ובעליהן אוכלים מכל הבא ליד". וייצמן, סייף ואדר האמינו, כי תנאי החלוצות דורשים התייחסות נפרדת, שתדריך אותן במסלול הנכון לשילוב חיי חקלאות עם כלכלת בית ועם גידול ילדים. חוויה זו הביאה אותן לייסד את ויצ"ו. הארגון, שהתכנס לראשונה בלונדון ב- 1920, הוגדר כתנועה על-מפלגתית, ששמה לה למטרה לדאוג לשיפור מעמד האישה בקרב התנועה הציונית ולהכשיר נשים בארץ לתרום בתחומים שונים, כגון חינוך, כלכלת בית וטיפול סוציאלי בילדים.
חלב לכל ילד
בשלביו הראשונים של הארגון פעלו פעילות מקומיות במסגרתו על בסיס וולונטרי אישי וללא ארגון רשמי. ב- 1927 הוקמה הפדרציה הארצישראלית של ויצ"ו, שהוכפפה ישירות להנהלת ויצ"ו בלונדון.
עד הקמת המדינה, ויצ"ו, לעתים בשיתוף פעולה עם ארגון "הדסה", היה הארגון הראשי, שפיתח תשתית סוציאלית עבור המתיישבים היהודים תוך שימת דגש על שירותי רווחה ועל שירותים למען נשים. ויצ"ו והדסה הקימו את תחנות "טיפת חלב", שהעניקו הדרכה לאמהות צעירות, וחלב לנשים, שהתקשו להניק את ילדיהן. כמו כן ניהל ויצ"ו "בתי תינוקות" – פנימיות עבור תינוקות, שננטשו בשל נסיבות כלכליות קשות. ויצ"ו הקים מרכזים שכונתיים, שבהם חולקו ארוחות במחיר סמלי למשפחות קשות יום, ומחסני בגדים, שבהם נמכרו בגדים במחירים סמליים. הארגון הקים בתי ספר חקלאיים לנשים צעירות, כגון בתי הספר בנהלל ובעיינות וכפר הנוער בהדסים. ויצ"ו פעל רבות גם לקידום השתלבותן של נשים במעגל התעסוקה, ואחד הפרויקטים יוצאי הדופן שלו היה טיפוח תעשיות קטנות ובתי מלאכה לעבודת יד, דוגמת בית המלאכה לרקמה תימנית, שנפתח בירושלים ב- 1925. פעילות הארגון פעלו רבות במרכזי קליטה לעולים ובמעברות, ופעלו לשיפור התנאים הסניטריים, להדרכת נשים בכלכלת בית ועוד. פעילות ענֵפה זו מתועדת באוסף תצלומים מיוחד זה, שמונה מאות תמונות אשר חלקן מוצגות לציבור בפעם הראשונה.