בסוף יולי מלאו 100 שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. מלחמה זו הייתה יוצאת דופן מבחינת מספר המדינות, שנטלו בה חלק, ובכמות החיילים שהשתתפו בה. משום כך קראו לה בני התקופה "המלחמה הגדולה". בארכיון הציוני נשמרו מסמכים רבים מאותה תקופה, המתעדים את זוויותיה השונות של המלחמה.
אין ספק שאזרחים בכל העולם סבלו מקשיי המלחמה, אך נדמה שהיהודים בארץ ישראל סבלו עוד יותר. היישוב היהודי היה תלוי מאוד במימון, שקיבל מארצות אירופה השונות. מלחמת העולם הראשונה גרמה לכך שהקשרים בין היהודים בארץ לבין ארצות אירופה נותקו. כספים לא הועברו לארץ ישראל, וגם נפסק ייצוא הגידולים מהארץ. בנוסף לכך, פקדו אסונות טבע את הארץ במהלך שנות המלחמה: ארבה ובצורת. האוכל המועט, שנותר לאחר אסונות אלה, הוחרם ע"י הצבא העות'מאני, שניהל בארץ ישראל מערכה נגד הצבא הבריטי.
לאחר שפרצה המלחמה, החמיר יחס השלטונות העות'מאניים ליהודים בארץ ישראל. האימפריה העות'מאנית הצטרפה ללחימה לצִדן של גרמניה ושל מעצמות המרכז רק באוקטובר 1914. בסוף נובמבר 1914 הגיע לארץ ישראל אחמד ג'מאל פחה, מפקד המחנה התורכי הרביעי ושר הימייה. הוא החליט לפעול נגד הציונות ביד קשה. האפשרות להחזיק באזרחות זרה בשטח האימפריה (קפיטולציה) ולא באזרחות עות'מאנית בוטלה. יהודים בעלי אזרחות זרה, לרוב אזרחות רוסית, נאלצו לבחור אם לקבל אזרחות עות'מאנית או לצאת מהארץ. ג'מאל פחה ערך חיפושים וחקירות במטרה לחשוף קשר ציוני בקרב היישוב, וגירש כמה ממנהיגי הציונות וביניהם דוד בן גוריון ויצחק בן צבי – פרשייה עליה כתבנו בכתבה קודמת.
בהמשך לביטול הקפיטולציות, החליט ג'מאל פחה לגרש מתל אביב יהודים ללא אזרחות עות'מאנית או יהודים, החשודים בפעילות ציונית. בתאריך 17.12.1914 עברו שוטרים תורכיים מבית לבית בתל אביב, והוציאו בכוח דיירים מבתיהם לפי רשימה, שהוכנה מראש. הם נשלחו מיד לנמל יפו, והועלו לאוניה "פלוריו", שהשיטה אותם למצרים. רוב היהודים בגירוש זה אולצו לעזוב בניגוד לרצונם וללא רכושם, שנותר מאחור. חלק מהמגורשים הופרדו ממשפחותיהם. בארכיון הציוני שמור מסמך ייחודי מגירוש זה: מחברת בכתב יד, הכוללת רשימות של תושבי תל אביב, שגורשו למצרים. התיאורים במחברת הרישום משקפים את המהירות, שבה נאלצו המגורשים לעזוב, עם רכוש מועט וללא אפשרות להודיע למשפחותיהם על גירושם.
מתוך פנקס המגורשים מתל אביב, 1914. על תמרה מינקין נכתב: "תפשוה ברחוב. אל הספינה הלכו היא, בנה ושתי בנותיה: שושנה ושרה. שתי הבנות נפרשו מאתה אצל הספינה. בעלה לא ידע משל הנעשה - עד הערב, עד בואו הביתה. נשארה כאן גם אמה הזקנה"
כששמעו השלטונות בטורקיה על הגירוש הכפוי, הוצאה פקודה לעצור אותו. הופעל על טורקיה לחץ בינלאומי, בייחוד מצִד בעלת בריתה גרמניה, לנהוג במתינות ביהודים. ליהודים שהיו צריכים לעזוב את ארץ ישראל ניתנה ארכה, כדי שיוכלו לצאת בצורה יותר מאורגנת. יהודים רבים שהיו בעלי נתינות זרה, העדיפו לעזוב את הארץ ולא להפוך לאזרחים עות'מאניים בשל המצב הקשה ששרר בארץ ישראל. הם העריכו שהמלחמה תסתיים במהירות, ואז יוכלו לשוב לביתם. כ- 14% מכלל אנשי היישוב עזבו את הארץ עד דצמבר 1915, בעיקר למצרים.
עם קבלת הידיעה על בואה של האוניה "פלוריו" למצרים הוקם "ועד העזרה לגולי ארץ ישראל וסוריה", שדאג ליהודים שגורשו מארץ ישראל. גם השלטון המצרי-בריטי במצרים עזר לפליטים, ושיכן אותם במתקנים גדולים כמו ורדיאן וגאברי. במתקנים הללו שמרו הגולים על מסגרות קהילתיות, חינוכיות ותרבותיות, וחיכו להזדמנות לחזור לארץ ישראל מיד עם תום המלחמה.