או התיישבות [בנגב] או מרוקו


בניגוד לדעה הרווחת תנופת ההתיישבות הגדולה בנגב בשנות ה-50 לא הייתה פתרון לקליטת העלייה הגדולה, שהגיעה לארץ מיד לאחר הקמת המדינה, אלא להיפך. התיעוד בארכיון, שחושף ד"ר אבי פיקאר, מעיד, כי שינוי מדיניות קליטת העולים החדשים מצפון אפריקה, שהגיעו לארץ באמצע שנות ה-50 נועד לביסוס היישובים החדשים.

 

מאת: ד"ר אבי פיקאר, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה על שם מרטין (זוס), אוניברסיטת בר אילן​


מעברת עולים בתחילת שנות החמישים, צלמת: הייזל גרינוולד (NHG\516546)

מעברת עולים בתחילת שנות החמישים, צלמת: הייזל גרינוולד (NHG\516546)

 

בתקופת המנדט ועד להקמת המדינה רוב היישוב היהודי בארץ ישראל היה עירוני, ומעטים התגוררו במחוז הדרום. תנופת ההתיישבות הגדולה התחוללה דווקא בשנות החמישים, ובכלל זה אִכלוּסו של הנגב ביישובים חדשים. בחמש שנות המדינה הראשונות הוקמו ברחבי הארץ 422 נקודות התיישבות חדשות (לשם השוואה, בשבעים שנות התיישבות ציונית לפני קום המדינה הוקמו 300 ישובים). לצד 100 קיבוצים חדשים, שהוקמו ברחבי הארץ בעשור הראשון של המדינה, בתקופה זו הוקמו כמעט 300 מושבים, שאוכלסו בעולים חדשים. רבים מהמושבים הוקמו במערב הנגב, באזור שבין באר שבע, אשקלון ורצועת עזה.


מפת סימון אדמות המדינה בשטח ארץ ישראל, 1946. (KL5M\7463)

מפת סימון אדמות המדינה בשטח ארץ ישראל, 1946. מספר היישובים המועט בנגב עד הקמת המדינה משתקף בכתמי הצבע האדום באזור זה. KL5M\7463))

 

גידול האוכלוסייה בדרום הארץ הוא אחת התופעות הבולטות. קצת מספרים: פחות מאחוז אחד מיהודי הארץ התגוררו במחוז דרום בעת הקמת המדינה, ולפי מפקד האוכלוסין שנעשה ב-1961 התגוררו באזור רק כ-8% מהאוכלוסייה היהודית. גם כמות היישובים היהודיים במחוז דרום גדלה מ-25 בשנת 1948 ל-169 ומספר התושבים בנפת באר שבע, עיקר מחוז דרום, גדל מ-1,200 ל-79,000! ביטא זאת יפה גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה, בישיבת הנהלת הסוכנות במאי 1956: "בנגב יש 17 עולים חדשים על כל 18 תושבים."


מפה המציגה מושבים ועיירות שאוכלסו בעולים מצפון אפריקה, חלק ניכר רוכז בדרום. 

מפה המציגה מושבים ועיירות שאוכלסו בעולים מצפון אפריקה, חלק ניכר רוכז בדרום. באדיבות המחבר. (*)

 

למרות הנטייה לראות את תנופת ההתיישבות הגדולה של שנות החמישים כפתרון, שיצרה המדינה לאחד האתגרים הגדולים שניצבו לפתחה – קליטת העלייה החדשה, למעשה, היה זול יותר ויעיל יותר לקלוט את העולים בתוך יישובים קיימים או בסמוך אליהם. הקמת יישובים חדשים עבור עולים חדשים בלבד חייבה הקמת תשתיות פיזיות, מערך רפואה, חינוך ועוד. קליטתם של עולים במרכז הארץ וביישובים קיימים יחד עם האוכלוסייה הוותיקה השתלבה בתפיסה התרבותית, שכונתה "כור ההיתוך". לעומת זאת, הקמת יישובים, שמרבית האוכלוסייה היא של עולים חדשים מקשה על כך. מכאן, שיישובם של עולים חדשים בעיירות או במושבים חדשים באזורי פריפריה לא נועדה לתת פתרון לבעיית אִכלוס העולים. סדר הדברים היה הפוך: העלייה הגדולה אִפשרה פתרון לצורך ביישוב הארץ. העולים מבחינה זו לא היו הבעיה, אלא הפתרון.


מעברת עולים, תחילת שנות החמישים, צלמת: הייזל גרינוולד (NHG\516563)

מעברת עולים, תחילת שנות החמישים, צלמת: הייזל גרינוולד (NHG\516563)


בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה אכן יישמה מערכת הקליטה מדיניות, שלפיה הופנו רוב העולים תחילה למגורים זמניים במרכז הארץ, המוכרים כמעברות. אִכלוס מאות יישובי הקבע החדשים, שהוקמו עבור העולים, היה כרוך במאמץ לשכנע את העולים לעבור למושבים המרוחקים, ובתקופה זו התהליך היה רחוק מהצלחה.

 

דו"ח סודי של מחלקת ההתיישבות על מושבי העולים מיולי 1951 מצייר תמונה עגומה. על אף ההצלחה בקביעת עובדות מדיניות בעזרת יישובי העולים הוא מציג קשיים רבים, ומעלה חשש מהתרוקנות המושבים: "המתיישבים יושבים שם באונס באין מקום שיכון אחר [...] הם באו למושבים בגלל הבטחות, אך עם הִתקלם בקושי הראשון הם רוצים לברוח העירה ורק בגלל קשיי שיכון אין נהירה המונית לעיר".


מזכר סודי על המצב ביישובי העולים, מאת חיים בר אילן, יולי 1951. (S15\9604)מזכר סודי על המצב ביישובי העולים, מאת חיים בר אילן, יולי 1951. (S15\9604)

"המתיישבים יושבים שם מאונס" מזכר סודי על המצב ביישובי העולים, מאת חיים בר אילן, יולי 1951. (15/9604S)

 

חלק מהעולים שהופנו למושבים מרוחקים (שתחילה שימשו ככפרי עבודה), נטו לעזוב אותם ולחזור לערים הגדולות ואפילו לחזור למעברות לאחר שנתקלו בקשיים ראשוניים. גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה, ציין בישיבת הנהלת הסוכנות שמבצע חיסול המעברות לא מתקדם מאחר שהצריפים הריקים התמלאו על ידי "משפחות הבורחות מן הכפרים" – עולים שהופנו למושבים אך חזרו מאוכזבים למעברות. תיקי המחלקה להתיישבות בארכיון הציוני מלאים בבקשות למצוא פתרונות למשפחות עולים שנטשו את המושבים, ומנגד בבקשות למצוא מקומות חלופיים בשביל משפחות שיצאו ממושבי עולים. במושב פטיש לדוגמה, נשארו בשלב מסוים 16 נפשות בלבד. 


מיישובי "גוש שרשרת", כיום בתחומי המועצה האזורית מרחבים, שנות החמישים, צלם: פריץ שלזינגר (NSC\120897)

מיישובי "גוש שרשרת", כיום בתחומי המועצה האזורית שדות נגב, שנות החמישים, צלם: פריץ שלזינגר (NSC\120897)


בני נוער באחד מיישובי שרשרת, 1957, צלם: פריץ שלזינגר. (NSC\120888)

בני נוער באחד מיישובי שרשרת, 1957, צלם: פריץ שלזינגר. (NSC\120888)

 

הפתרון למשבר ההתיישבות, ששיאו היה ב-1954, הגיע עם התחדשות העלייה מצפון אפריקה. הסוכנות והממשלה החליטו, שאת העלייה הזו לא יקלטו במחנות זמניים, אלא ישלחו את העולים ישירות עם הגעתם ארצה למושבים ולעיירות פיתוח בצפון ובדרום. בחודשים הראשונים של גל עלייה זה, בקיץ ובסתיו 1954, הצליחו מחלקות הקליטה וההתיישבות למלא את כל הבתים הריקים במושבים הקיימים. החל מ-1955 החלו להקים עבורם מושבים חדשים בדרום (בחבל לכיש) וגם בצפון (בחבל התענכים). להבדיל מגלי עלייה קודמים שיעור עזיבת המושבים בקרב עולי צפון אפריקה היה נמוך במיוחד (15% בלבד). 


מושב פטיש, אחרי שנות המשבר, ינואר 1963. צלם: פריץ שלזינגר (NSC\140495)

מושב פטיש, אחרי שנות המשבר, ינואר 1963. צלם: פריץ שלזינגר ((NSC\140495


מושב פטיש, אחרי שנות המשבר, 1963, צלם: פריץ שלזינגר (NSC\140501)

מושב פטיש, אחרי שנות המשבר, 1963, צלם: פריץ שלזינגר ((NSC\140501

 

למרות השבחים הרבים, שלהם זכו עולי צפון אפריקה על תרומתם להתיישבות, לא תמיד הם בחרו בכך. בישיבת הנהלת הסוכנות ב-31 במאי 1955 הסביר גיורא יוספטל לחבריו את הסיבות להצלחה בהפניית העולים מצפון אפריקה להתיישבות בנגב: "נתנו להם צינור כ"כ צר שהם לא יכלו להגיע למעברה או לשער העלייה. אמרנו להם או התיישבות או מרוקו […] שאישה אחת התאוננה לפני שבועיים ואמרה: איך השתגעתי ללכת למדבר כזה? אמרתי - על ידי פתק אדום ופתק צהוב, והאוטובוס בשער העלייה ששם היה כתוב שרשרת 3 ושובל 7 [השמות הזמניים של מושבי "גוש שרשרת", שהוקמו סמוך לנתיבות ולבית קמה, כיום בתחומי המועצות האזוריות מרחבים ובני שמעון]. בדרך הזו הגיעו אנשים למקום. אין להם מושג לאן האוטו הזה יוביל אותם. רק בדרך הזו נוכל לעשות התיישבות, לפי היכולת הכספית שלנו ולא לפי הדרישות שלהם".


תוכנית אדריכלית אזורית ליישובי שרשרת (שבולים, מלילות, גבעולים, מעגלים), 1958. (S15M\1946)

תוכנית אדריכלית אזורית ליישובי שרשרת (שבולים, מלילות, גבעולים, מעגלים), 1958. (S15M\1946)

 

מדיניות זו של "מהאונייה לכפר" ושליחת העולים ישירות למושבים, לעיירות ולערים בנגב הביאה לכך, שבמפקד האוכלוסייה ב-1961 היה ייצוגם של יוצאי צפון אפריקה בקרב תושבי הדרום פי שלושה מחלקם באוכלוסייה הכללית. בסקירה של מחלקת הקליטה של הסוכנות לאחר עשר שנות קליטת עלייה (A450\18) נכתב, כי: "עליית השבט הצפון אפריקאי לישראל הביאה ברכה רבה לארץ ולפיתוחה […] הודות לעלייה זו גדלה האוכלוסייה בארץ והתפשטה על פני אזורים ריקים שלא היו בהם קודם יהודים. הנגב היה לאזור יהודי במידה רבה. צפיפות האוכלוסין היהודיים בגבולות הארץ גדלה והתפתחה".

 

 

-----

(*) המפה לקוחה ממאמרו של אבי פיקאר "'מקזבלנקה למושב או לעיירת פיתוח' - קליטת עולי צפון אפריקה ואכלוס הפריפריה הישראלית", בתוך "ישראל: בין כלכלה לחברה" בעריכת בראלי, גוטווין ופרילינג. הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל, 2005.



​~ פורסם ב- 12.3.2024 ~​


​​​​