"אין בכל הסביבה לא ישוב קבוע של אנשים ואין כפרים ואין סימן
של עץ ונטע. פוגשים רק אהלי בדוים השחורים ועדרים של עיזים וגמלים" – כך תיאר
בזיכרונותיו צבי הירשפלד, מייסד ומנהל החווה ברוחמה, את התרשמותו מביקורו הראשון בשטח.
למרות רושם שלילי זה קיבל על עצמו ב-1912 להקים את היישוב היהודי הדרומי ביותר עד
אז והראשון בנגב. הקשיים המרובים מהם סבל היישוב המרוחק והבודד, היקשו על היאחזותו
בקרקע, ונעשו ניסיונות חוזרים ליישבו. רק בפעם הרביעית, לאחר הגעת חברי
"השומר הצעיר" למקום, הפכה רוחמה ליישוב קבע.
מאת הילה כהן, יחידת חינוך והדרכה
בסיוע הגיאוגרף ההיסטורי ד"ר זאב זיוון
חברי אגודת "שארית ישראל" מציוני רוסיה רצו להקים יישוב בדרום
ארץ ישראל באזור, שבו התגוררו אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב. המשרד הארץ ישראלי
ניהל את הרכישה עבור האגודה, ולשם כך נעזר ביהודים בעלי נתינות עות'מנית, שלהם
הותר לקנות את אדמות האימפריה. לאחר רכישת אדמות ג'מאמה משייח עלי אל-עטאונה ב-1911
מינו אנשי המשרד הארץ ישראלי את צבי הירשפלד, איכר מראשון לציון, להקים ולנהל את החווה
ברוחמה. אליו הצטרפו פועלים מתחלפים, ביניהם אישים ידועים לימים: יצחק נדב מארגון
"השומר", יוסף לישנסקי מאנשי ניל"י, ציפורה זייד, אליהו אבן טוב,
משה ברעם ולורנס איש ערב איש המודיעין הבריטי.
צבי הירשפלד עם
רעייתו ברכה, 1901 לערך. (PHG\1019382)
תעודה בחתימת
אשר בן מיכאל לוין, בעל אזרחות עות'מנית, על כך שבעלותו על קרקע ג'מאמה (רוחמה)
היא פורמלית בלבד [בגלל ההגבלות של השלטונות העות'מניים] ושייכת לאגודת
"שארית ישראל", 30.11.1913. (L18\6764)
הירשפלד הגיע לאדמות רוחמה לסיור מקדים כחלק מקבוצה, שבדקה את המקום.
הוא תיאר את הדרך הארוכה לשם: "אחרי טלטול דרך של יום שלם לצד נגב בדרכים
מקולקלים, בשבילים פראיים, ואחרי נדודים ועינוי דרך הרגשנו שאנו מתקרבים אל מטרת
חפצנו... העמדנו סוסינו על יד הטחנה וסבונו את המקום מכל צד. חקרנו ודרשנו על כל
צעד ושעל בכדי לדעת מה לפנינו". ריחוקה של הנקודה ממקום יישוב והמחסור במים
גרמו לחשש בקרב חבורת המסיירים: "הביקור לא עשה עלינו רושם נעים. הסביבה כולה
פראית, הרים ובקעות". למרות ההיסוסים קיבל הירשפלד את התפקיד על עצמו.
אדמות רוחמה,
אוסף קרן היסוד (NKH\484702)
למרות המרחק, הקשיים והסכנות לא חסרו חלוצים, שהגיעו לעבוד בחוות רוחמה.
הם הקימו חצר מרובעת עם חדרי מגורים קטנים וסביבה גדר אבנים. בזיכרונותיו תיאר הירשפלד
בהתרגשות רבה את חגיגות הקמת המקום, שהתרחשו בא' חנוכה תרע"ג: "ומה גדלה
שמחתנו כשנכנסה העגלה לחצר ביריות ובתרועות הידד נפגשנו. כל אחד מצא את מקומו ומיטה
מוצעת. המיחם הגדול רתח וסעודת הערב מוכן. תיכף שרק שקעה השמש הדלקנו נר חנוכה
ופגשנו את הנס הלאומי בתרועת שמחה וגיל. כל אחד ואחד מאיתנו הביע את רגשותיו
לחנוכת המושב החדש והנרות עוררו בנו רגש נעים". תחילה נקראה הנקודה "ג'מאמה"
וב-1913 שונה השם ל"רוחמה" בעקבות הפסוק בהושע ב', כ': "וזרעתיה לי
בארץ ורִחמתי את לא רֻֻחמה". יהודי רוסיה תמכו כלכלית בפועלים, שהכשירו את
האדמה לחקלאות, ועיקר שטחי העיבוד היו מטעי שקדים. בסמוך לרוחמה הייתה באר בבעלות בדואי
מקומי, וממנה שאבו מים תמורת תשלום. באר מים חלופית נחפרה באביב 1914 כדי לספק מים
לצרכי החצר והמשק, אך מכת ארבה ושנות בצורת היקשו על החקלאות המקומית.
דף מתוך
זיכרונותיו של צבי הירשפלד בכתב ידו מימיה הראשונים של רוחמה. בתחתית הדף תיאור
חגיגות ההקמה בחנוכה תרע"ג (AK268\1)
עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה נותקו הקשרים עם יהודי רוסיה, וכספי
התמיכה להחזקת החווה פסקו מלהגיע. הירשפלד נאלץ למשכן את רכושו כדי להמשיך ולקיים
את המקום. בינתיים נתן בנק אפ"ק הלוואה לאנשי רוחמה מתוך תקווה, כי יהודי
רוסיה יחזירו אותה בתום המלחמה. הירשפלד סייע בתקופה זו ליהודים, שעברו באזור
במסגרת שירותם בצבא הטורקי, ונחלץ גם לעזרתם של חברי ניל"י, ששהו ברוחמה
במסווה של שומרים, וריגלו לטובת הבריטים המתקרבים. הירשפלד נפטר ב-1918 בראשון
לציון, לאחר שחלה בטיפוס הבהרות. בינתיים הקרבות, שהתחוללו בדרום בין הבריטים ובין
הטורקים, הרסו את השדות המעובדים ברוחמה. השכנים הבדווים פשטו על החווה הנטושה, והרסו
את הנותר. רוחמה הראשונה חרבה.
בנק אפ"ק תבע את החזר ההלוואה לאחר המלחמה. האדמה הופקעה בחלקה מבעלותה
של אגודת "שארית ישראל", והועברה לרשות הבנק, שמצידו מסר את חוות רוחמה
לאגודת "נטעים" לעיבוד. המתיישבים נאלצו לנטוש פעם נוספת, לאחר שהחלו פרעות
תרפ"ט (1929). הניסיון השלישי ליישב את המקום התרחש ב-1932. חברת "גן
שלמה" הושיבה על אדמות רוחמה קבוצת פועלים, שהחלו לנטוע בה פרדס הדרים, אולם
עם פרוץ מאורעות 1939-1936 נעזבה שוב.
ידיעה על עזיבת התושב היהודי האחרון את רוחמה לאחר התקפה של כנופייה
ערבית, עיתון "הבֹקר", 25 באוגוסט 1938.
במשך שנים רבות נשארה רוחמה הנקודה העברית הדרומית ביותר בארץ, ומכאן
האמרה, שהייתה רווחת ביישוב, "מרוחמה ועד מטולה" לציון גבולות ההתיישבות
העברית. לאחר
החלטת הנהגת היישוב להגדיל את האחיזה בנגב הוקמו ב-1943 שלושת המצפים רביבים, בית
אשל וגבולות בנקודות דרומיות יותר, והרחיבו את גבולות ההתיישבות.
אדמות רוחמה העזובות נרכשו ע"י קק"ל, והיא נושבה ברביעית בדצמבר
1943 ע"י חברי קבוצת "העמל" של "השומר הצעיר". טקס
העלייה לקרקע נערך ב-19.3.1944. חברי הקיבוץ פיתחו משק חקלאי מעורב, והגבעות
השוממות התכסו במעטה ירק.
כרוז המודיע על נשף מטעם "השומר הצעיר"
לכבוד הגעת קבוצת "העמל" אל רוחמה, 1944 (KRU\4820)
שער הכניסה לקיבוץ רוחמה ביום העלייה אל הקרקע, 1944.
אוסף יוסף ויץ. (PHYW\685577)
חברי רוחמה עוסקים בבניית הקיבוץ, 1945. אוסף קרן היסוד. (NKH\484695)
חברי רוחמה ליד בית הבנוי מתבן דחוס, 1945. אוסף קרן היסוד. (NKH\484696)
רוחמה שימשה נקודת מוצא למייסדי יישובים חדשים בנגב. כמו כן שימשה
בסיס חשוב של "ההגנה", והיו חבויים בה סליקים עם כלי נשק של המחתרת. פעילות
זו לא נעלמה מעיני הבריטים, והם ערכו בקיבוץ חיפושי נשק פעמים אחדות. חיפושים אלו
גרמו לנזק רב למבנים ולרכוש.
כרוז הזמנה למפגש בחיפה עם אנשי רוחמה ודורות, שיספרו על חיפושי הנשק
של הבריטים, 7.9.1945 (KRU\16515)
חברי רוחמה יושבים לאכול תחת
כיפת השמים בעקבות הריסת חדר האוכל בעת חיפושי הנשק שערכו הבריטים, 1946. אוסף קרן
היסוד. (NKH\484712)
במלחמת העצמאות הפכה רוחמה למוקד הפעילות של חטיבת הנגב, לאחר שהופגזה
המפקדה בניר-עם בעקבות הפלישה המצרית. בסמוך לקיבוץ הוקם בסיס לקליטת טירונים המגויסים
למלחמה, וכך גם שדה לנחיתת כלי טיס קטנים, שסייעו לקבלת אספקה בדרך האוויר למרות
המצור המצרי. אחרי המלחמה שוקמה רוחמה, פותחו התשתיות סביבה והקיבוץ גדל והתרחב.
~ פורסם ב- 25.7.2024 ~