מאת: פרופ' אמריטוס גדעון ביגר, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם,
אוניברסיטת תל אביב
בניגוד למיתוס הרווח, כי קו המחרשה הוא זה שייקבע את גבולות מדינת ישראל,
המקרה של גבול רצועת עזה היה שונה. הסכמי שביתת הנשק עם מצרים לאחר מלחמת העצמאות
הם שקבעו את קווי הגבול בנגב המערבי, ומרבית היישובים הסמוכים לרצועת עזה הוקמו רק
לאחר מכן.
שורשי המרחב הגאוגרפי ו"רצועת עזה" נעוצים במסקנות ועדת
החלוקה של האו"ם. קודם לכן, בתקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל, שטח "הרצועה"
סביב העיר עזה היה חלק משטחי פלשתינה - ארץ ישראל. אחרי שממשלת בריטניה החליטה, כי
אין בידה להמשיך ולנהל את המנדט, שנמסר לה על ידי חבר הלאומים, היא פנתה בחזרה לאו"ם
בפברואר 1947. האו"ם שלח ועדת חקירה, ועדת אונסקו"פ (UNSCOP), לבחון את הנעשה בארץ ולהציע
פתרון.
הוועדה המיוחדת של האו"ם לחקירת ארץ
ישראל (אונסקו"פ) מסיירת בנגב, בכניסה לקיבוץ ניר עם, 1947.
צלם: ג. שוורץ, אוסף קרן היסוד (PHKH\1260619)
השופט אמיל סנדסטרום, יו"ר הועדה המיוחדת של האו"ם לחקירת ארץ
ישראל, מבקר בבית הילדים
בקיבוץ ניר עם, 1947. (PHG\1009434)
לאחר דיונים ארוכים, ביקורים ופגישות בארץ ובעולם הגישה הוועדה למועצת
הביטחון של האו"ם באוגוסט 1947 הצעה לסיים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל
ולהקים בה שתי מדינות – יהודית וערבית. להצעה צורפה מפת חלוקה, שהתבססה על תפרוסת
האוכלוסייה היהודית והערבית בארץ. באזור הדרום הציעה הוועדה לתת את כל השטח למדינה
היהודית, פרט לרצועת החוף הדרומית מאזור רפיח ועד אזור איסדוד (סמוך ליבנה של
ימינו), כולל העיר עזה, שנועדה למדינה הערבית. בעקבות הערות שהתקבלו הוקצה למדינה
הערבית גם שטח גדול בדרום מערב הנגב, שכלל את אזור עוג'ה אל חפיר (ניצנה של היום).
לתוכנית צורפה מפה, המציגה את חלוקת שטחי ארץ ישראל בין שתי המדינות.
מפת החלטת החלוקה, שאושרה על ידי האו"ם
ב־29 בנובמבר 1947. (MM\282\3)
ראוי לציין, כי עוד לפני שהאו"ם הציג את תוכנית החלוקה, גם במוסדות
הציונים קיימו דיונים על האפשרות לחלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בין
העקרונות המנחים לחלוקה היו ניסיון לכלול בשטחי המדינה היהודית מינימום של אוכלוסייה
ערבית ולשמור על רצף טריטוריאלי יהודי. נבחנה גם הצעה, שכל שטח רצועת עזה ייכלל
במדינה היהודית – כפי שמלמדת מפה ששרטט זלמן ליף (ליפשיץ) - מי שעיבד למפות את התוכניות
המדיניות של הסוכנות היהודית.
הצעה לחלוקת הארץ, שנידונה בסוכנות היהודית וכוללת את רצועת עזה בשטחי המדינה
היהודית העתידית, 1947 (A402\493-3m)
עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 אישרה ברוב קולות את הצעת
החלוקה. הנציגים היהודים קיבלו את ההחלטה, אך ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב התנגדו
לה, ופתחו במלחמה. תחילה היו אלה התקפות מקומיות, ולאחר הקמת מדינת ישראל במאי
1948 פלשו צבאות חמש מדינות ערב לשטחה. הצבא המצרי נע מדרום בשני צירים, אחד מהם התקדם
לאורך החוף הדרומי והשתלט על השטח, שיועד למדינה הערבית, תוך כיבוש היישובים
העבריים כפר דרום, יד מרדכי וניצנים.
לקראת סוף הלחימה דחק צבא ההגנה לישראל את הצבא המצרי דרומה, והשתלט על
כל הנגב המערבי. כל האוכלוסייה הערבית, שהתגוררה בסביבה במהלך המלחמה, ברחה או גורשה לאזור, שהיה בשליטת הצבא המצרי.
חתימת הסכמי שביתות הנשק עם מצרים, 1949. PHL\1088421))
במסגרת השיחות להסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים בתום הקרבות נקבעו קווי
שביתת הנשק - גבול זמני, שהפריד בין הכוחות הלוחמים על פי מיקומם ביום הפסקת הלחימה.
עוד נקבע, כי מצרים תמשיך להחזיק בשטח, שתפסה בתחומי ארץ ישראל (להוציא את אזור
כיס פלוג'ה). כך, בניגוד למדיניות התנועה הציונית, שלפיה התיישבות קובעת גבולות, במקרה
זה לא להב המחרשה קבע את הקו, כי אם כידון הרובה. הגבול נקבע
משפך נחל שיקמה ומזרחה ומשם דרומה במרחק שלושה קילומטרים ממזרח לכביש עזה – מג'דל
(כיום אשקלון), כדי לאפשר למצרים תנועה צבאית ואזרחית ללא הפרעה בשטח שהחזיק בו. המציאות,
שנוצרה בשל פינוי, בריחה וגירוש הערבים מהשטחים שנתפסו על ידי ישראל ואי חזרתם של המתיישבים
היהודים ליישובם שמעבר לקו שביתת הנשק, יצרה למעשה קו גבול אתני. בצִדו המערבי
התגוררו רק ערבים, ובצִדו המזרחי – רק יהודים.
קווי שביתת הנשק (בירוק) בתום מלחמת העצמאות, ינואר 1949 – מול תכנית החלוקה
של האו"ם,
נובמבר 1947, מפה להמחשה מאת המחבר.
אל הסכם שביתת הנשק צורפו מפות, אך כשניגשו לסמן את הגבול המדויק בשטח,
נדרשו שני תיקוני גבול. הם הוסכמו בין הצדדים ב"פשרת שעה", שנחתמה בפברואר
1950: בצפון, לבקשת ישראל הוזז הקו 1.5 ק"מ דרומה, מעבר לנחל שקמה, כך שייכלל
בתחומה מאגר מי התהום הגדול שמתחתיו. במקביל, בדרום מזרח, הורחב השטח המצרי לאורך
5 ק"מ עד סמוך לעיירה חן-יונס, מה שהגדיל את המרחק בין הגבול לכביש רפיח-עזה
באזור זה. למעשה, כך נתחמו 365 קמ"ר משטח ארץ ישראל המנדטורית, שהושארו בידי
מצרים – שטחי "רצועת עזה".
גבול מדינת ישראל לאחר הסכם שביתת
הנשק ו"פשרת השעה" (פברואר 1950) – מסומן בירוק ומגדיר את "רצועת עזה".
מפת מחלקת המדידות של מדינת ישראל, באדיבות המחבר.
בשונה ממדינת ישראל, שצירפה לתחומה את השטחים שתפסה במלחמה, וקבעה בהם
את ריבונותה, מצרים לא סיפחה אליה את השטח, שכבשה בתחומי ארץ ישראל, ועל פי החוק הבינלאומי,
שאסר סיפוח שטחים שנכבשו במלחמה, השאירה את כל "רצועת עזה" כשטח צבאי כבוש.
למצרים גם לא הייתה כל תביעה ריבונית על השטח, והוא נוהל על ידי מפקד צבאי. תושביו,
כ-65 אלף שהתגוררו בו ערב המלחמה ועוד כ-120 אלף פליטים - לא הוכרו כאזרחים
מצריים.
שלט אזהרה בסמוך לקיבוץ ארז, על גבול רצועת עזה, אפריל 1955. אוסף קרן היסוד (PHKH\1279199)
במשך השנים, מנעה ישראל מפליטים לחזור לשטחיהם בתחומה, והקימה קיבוצים,
מושבים ועיירות פיתוח בסמוך לקו שביתת הנשק. תושבי האזור סבלו מתקריות גבול רבות מצד
חוליות "פדאיון" ממצרים. כתגובה ביצע צה"ל פעולות תגמול, ופגע במחנות
צבא ובתחנות משטרה בתוך הרצועה. באוקטובר 1956 יצאה ישראל יחד עם בריטניה וצרפת להתקפה
על מצרים ועל תעלת סואץ ("מבצע קדש"). מרבית חצי האי סיני ורצועת עזה נכבשו,
ובמשך חודשים אחדים היה שטח הרצועה בשלטון
צבאי ישראלי, אך בלחץ ברית המועצות וארצות הברית, החזירה ישראל את כוחותיה משם.
הזמנה מטעם צה"ל להרצאה על התמודדות עם מסתננים וביצור הגבולות (KRA\2002)
במלחמת ששת הימים (1967) השתלטה ישראל
על רצועת עזה, וביססה שם שלטון צבאי. במקביל החלו לקום בתחום הרצועה ישובים ישראלים,
תחילה בכפר דרום הנטוש ובהמשך במרכז הרצועה, ובגוש קטיף בדרומה. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, בשנים 1979 – 1982 ישראל נסוגה מחצי
האי סיני, פינתה את היישובים ואת מחנות הצבא, אך נשארה ברצועת עזה. כיוון שלמצרים לא
הייתה כל תביעה לרצועת עזה, נקבע כי הגבול המנדטורי ימשיך לשמש כגבול בין שתי המדינות,
מה שהותיר את רצועת עזה מחוץ לשליטה המצרית. חלק ממפוני סיני הקים בצפון
הרצועה את הישובים ניסנית, אלי סיני ודוגית, ובצד הישראלי מצפון לרצועה את נתיב
העשרה.
במאי 1994 העבירה ישראל לאחריות הרשות הפלסטינית את השליטה המנהלית על
רצועת עזה, להוציא את שטחי היישובים היהודיים בה. תיחום הרצועה במפה נקבע בהתאם ל"פשרת
השעה" משנת 1950. עם התגברות מעשי האיבה מצד פלסטינים כלפי היישובים הישראלים
בתוך הרצועה, פינתה ישראל בשנת 2005 מרצועת
עזה את כל כוחותיה, כולל כל היישובים. תחילה השאירה בשליטתה רצועת שטח צרה לאורך הגבול
המצרי ("ציר פילדלפי") – ובהמשך נסוגה גם ממנו, וכל שטח רצועת עזה עבר
לאחריות הרשות הפלסטינית. מאז שנת 2007 ארגון החמאס השתלט על הרצועה, ומחזיק בה צבאית
ומנהלית.
כך, קו גבול צבאי זמני הפך לגבול המדיני בין ישראל לרצועת עזה - שמהותה
המדינית אינה מוגדרת. להלכה - היא חלק מהרשות הפלסטינית, שמרכזה ברמאללה, אך למעשה
רצועת עזה מתנהלת כמדינה לכל דבר. רצועת עזה לא זוכה להכרה רשמית כמדינה, אך פרט
להכרה בינלאומית יש לה את כל הסממנים של מדינה עצמאית. ימים יגידו להיכן פניה.
~ פורסם ב- 16.11.2023 ~