האדמה רועדת

על המזנון בבית ילדותה של אירית נבו הייתה מונחת תמונה של דודתה חנה, שלא זכתה להכיר. לצידה ניצבה תמונת אִמהּ מרים, כשהיא עומדת ליד חלקת הקבר הזמנית של אחותה, שנפלה בקרבות מלחמת העצמאות בנגב. יותר מזה לא ידעה, וגם לא סיפרו לה. רק לאחר מות הוריה החלה לנבור במסמכים ישנים, ולמדה על סיפור חייה ונפילתה של דודתה.

 

מאת: הילה כהן, יחידת חינוך והדרכה

בסיוע אירית נבו, אחייניתה של חנה.


חנה אופנברג, 1945 לערך (S75P\7949)

חנה אופנברג, 1945 לערך (S75P\7949)

 

חנה אופנברג נולדה לבטי ולהירש (הרי) בברלין, גרמניה, ב-26.5.1931, הצעירה מבין שלושה אחים: מרים, שנולדה תשע שנים לפניה, והאח הבכור, וולף, שהיה גדול ממנה בעשר שנים. המשפחה ניהלה אורח חיים אורתודוכסי, והייתה ידועה בחוגים הציוניים בברלין. בפברואר 1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות התדרדרות מצב היהודים בגרמניה והתחושה הגוברת, כי האדמה רועדת החליטו ההורים לשלוח את חנה הקטנה, בת שמונה בלבד, בקינדר-טרנספורט להולנד, אל מכר של אביה. באמצע 1940 נמלטו בני המשפחה לאנטוורפן בבלגיה, שם וולף למד בישיבה, והתאחדו עם חנה. מאנטוורפן הם עברו לבריסל, וחנה המשיכה את לימודיה עד לסגירת מוסדות החינוך היהודיים ב-1941. מאז ועד לשחרור בריסל על ידי בנות הברית ב-3 בספטמבר 1944 היא חייתה עם הוריה ואחֶיה בדירת מסתור.

 

עוד בזמן המלחמה ניסו הירש אופנברג וקרוביו בארץ ישראל להשיג למשפחתו רישיונות עלייה. אחיינו פנה למחלקה לעלייה בקיץ 1943, והירש עצמו שלח בקשה באפריל 1944, שנשתמרה בתיק מועמדים לעלייה על שמו. בשל היותו פעיל ציוני ידוע בגרמניה, המליצו ארגון עולי אירופה ומחלקת העלייה לתת לו ולמשפחתו קדימות בקבלת רישיונות, אך גם הבקשה החוזרת, שהגיש עם סיום המלחמה, לא עזרה בשל הגבלת מכסות הסרטיפיקטים על ידי הבריטים. בינתיים, חידשו תנועות הנוער את פעילותן בקרב הניצולים הצעירים, וחנה הצטרפה לגרעין הכשרה של "ברית חלוצים דתיים" במטרה לעלות לארץ ישראל. היא שהתה כשנתיים במחנה הכשרה, שהוקם במנזר נטוש במארקין בדרום-מזרח בלגיה, במהלכן השלימה את לימודיה היסודיים ולמדה עברית.


המלצת ארגון עולי אירופה למתן רישיון עלייה להרי (הירש) אופנברג, 24.10.1945 (א\S6P\4661)

"ציוני ותיק עוד מימי נעוריו" המלצת ארגון עולי אירופה למתן רישיון עלייה להרי (הירש) אופנברג, 24.10.1945 (אS6P\4661\)


מכתב מאת מחלקת העלייה בנוגע להרי אופנברג, 2.12.1945 (אS6P\4661\)

מכתב מאת מחלקת העלייה בנוגע להרי אופנברג: "...רשום לפנינו לטיפול בעת שיהיו לרשותנו רשיונות-עליה חדשים. כידוע, אין כיום ברשותנו כל רשיונות-עליה", 2.12.1945 (אS6P\4661\)


שאלון מועמדים לעלייה של "עליית הנוער" עבור חנה אופנברג, 28.11.1945. (S75P\7949)

שאלון מועמדים לעלייה של "עליית הנוער" עבור חנה אופנברג, 28.11.1945. חנה הביעה את רצונה להתיישב בקיבוץ בארץ ישראל. (S75P\7949)

 

חנה הייתה נחושה לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון הוריה, שלא רצו להיפרד מבתם הצעירה. בהיותה בת 15 היא הפליגה מנמל אנטוורפן לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" על סיפון אוניית המעפילים "החייל העברי". האונייה הגיעה לנמל חיפה ב-31 ביולי 1946, ונתפסה בידי המשטרה הבריטית. המעפילים, וחנה ביניהם, הועברו למחנה המעצר בעתלית. עצורי עתלית שוחררו בהדרגה מהמחנה על חשבון מכסות הסרטיפיקטים, שניתנו ליישוב היהודי, וכך שוחררה חנה יחד עם חבריה מספר שבועות לאחר מכן.

 

כעת יכלה חנה לממש את רצונה להתיישב בקיבוץ, והיא הצטרפה לבארות יצחק, קיבוץ שהוקם בנגב המערבי ב-1943. הקיבוץ השתייך לתנועת "הקיבוץ הדתי" ונקרא על שם הרב יצחק ניסנבוים, ממנהיגי תנועת "המזרחי" בפולין, שנספה בגטו ורשה. במשך כשנתיים עברה חנה הכשרה בקיבוץ, למדה ועבדה במשק, וגם שובצה לאימוני הפלמ"ח. חברי הקיבוץ תיארו אותה כ"צעירה, תוססת ועליזה, בעלת רגש דתי עמוק".

 

מרים, אחותה הגדולה של חנה, עלתה לארץ ישראל סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות. בשל הדרכים החסומות לנגב הן לא נפגשו, אך הצליחו להתכתב אחת עם השנייה. מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה נאלץ קיבוץ בארות יצחק להתגונן מול התקפות המצרים, וחנה, ששימשה כחובשת וכקשרית, נהרגה בעת הדיפת ההתקפה המצרית הגדולה על המשק ב-15.7.1948, כאשר פצצה פגעה ישירות בעמדה, שבה הוצבה עם שני חברים נוספים. מגיני בארות יצחק התקשו לעצור את הכוחות המצרים, והצליחו להביא לנסיגתם רק בסיוע חטיבת הנגב. מחיר התקיפה היה כבד: 17 מגינים נהרגו, רבים נפצעו, ומִבְני המשק נהרסו לחלוטין. רק מגדל המים המחורר מפגיעות הכדורים והפגזים נותר על מקומו כעדות דוממת. חנה נטמנה תחילה בקבורה זמנית בבארות יצחק, ולבקשת מרים הועברה ב-1950 לבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק שבתל אביב, סמוך למקום מגוריה.


העתק ההודעה הרשמית על נפילתה של חנה בחתימת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון (אS6P\4661\)

העתק ההודעה הרשמית על נפילתה של חנה בחתימת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון S6P\4661\)

 

הוריה של חנה, שבורי לב לאחר נפילתה, החליטו לשנות מתוכניתם המקורית לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לבִתם בבארות יצחק, ובחרו להגר לארה"ב בסיוע הג'וינט. כעבור שנים אחדות גבר הרצון לקחת חלק בבנייתה של המדינה החדשה, והאם בטי פנתה אל דוד בן-גוריון בבקשת עזרה במימון הוצאות הנסיעה לישראל. רק ב-1961 הצליחו בני הזוג לעלות לארץ, והשתקעו בשכונת בית וגן בירושלים.


בטי אופנברג פונה לדוד בן-גוריון בבקשה לסייע לה ולבעלה לעלות לישראל, 29.1.1953 (א\S6P\4661)

בטי אופנברג פונה לדוד בן-גוריון בבקשה לסייע לה ולבעלה לעלות לישראל, 29.1.1953 S6P\4661\)

 

קרבות מלחמת העצמאות פגעו אנושות בקיבוץ בארות יצחק, וחבריו החליטו לעזוב את הנגב ולהקימו מחדש במרכז הארץ. לימים, נוסד קיבוץ עלומים במקום מושבו הראשון של קיבוץ בארות יצחק, ובשדותיו הוקם אתר זיכרון לנופלים – חנה ביניהם. זכרה מונצח גם באתר ההנצחה לחללי התנועה הקיבוצית ביערות מנשה ובאנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע.


טקס הנצחה לנופלי מלחמת העצמאות ליד מגדל המים המחורר בבארות יצחק הישנה. (PHG\1060506)

טקס הנצחה לנופלי מלחמת העצמאות ליד מגדל המים המחורר בבארות יצחק הישנה. (PHG\1060506)


לוח זיכרון לחללי בארות יצחק במלחמת העצמאות (PHG\1060500)

"עד המגדל הזה למערכה הגדולה, העקובה מדם, של מעטים נגד רבים, של ידיים זורעות ברכה ושלום מול משוריינים זורעי מוות ואבדון" – לוח זיכרון לחללי בארות יצחק במלחמת העצמאות (PHG\1060500)

 

את המידע על חייה ומותה של חנה השלימה אירית בזכות חוברת זיכרון ישנה, שמצאה בבית הוריה, והשתתפותה בערבי זיכרון לנופלים, שארגנו חברי בארות יצחק, שם פגשה את חבריה של חנה ולמדה מהם על דודתה. התיעוד השמור בארכיון הציוני השלים את המידע שאספה. היא שמחה על הזכות לתעד ולחשוף את סיפורה של חנה, שנפלה על אדמת הנגב המערבי, כמאמר הפסוק בירמיהו ל"א י"ט, המצוטט בפתח היכל הזיכרון הממלכתי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל: "כי מדי דברי בו – זכור אזכרנו עוד".​




​​~ פורסם ב- 12.5.2024 ~​


​​​​​​​​