קיבוץ
אורים, 1947. צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים של קרן היסוד (PHKH\1279903)
קיבוץ אורים
הוקם בנגב במוצאי יום כיפור 1946 כחלק ממבצע הקמת 11 הנקודות בסמוך לקיבוץ גבולות
הוותיק. מייסדיו היו בוגרי תנועות הנוער "גורדוניה" ו"המכבי הצעיר"
מבולגריה, והוא משתייך ל"תנועה הקיבוצית המאוחדת". השם אורים מסמל את התקווה
שבהקמת יישובים חדשים חרף הקשיים, שהערים השלטון הבריטי. הקיבוץ נדד לנקודה אחרת סמוך
לצאלים, ולבסוף הוקם במקום הקבע סמוך לבניין משטרת עימארה הנטושה, שנתפסה על ידי
חטיבת הנגב בתש"ח. החל משנות ה-50 נקלטו בקיבוץ גרעיני נוער של תנועות שונות
בעיקר יוצאי צפון אמריקה.
חברי קיבוץ
אורים הקפידו לשלוח אל הארכיון הציוני את העלונים הקיבוציים, ששוכפלו ב"סטנסיל"
בעשרות עותקים, וביניהם גם שלוש הגדות לפסח. הקבוצה גרה ברעננה שנים אחדות לפני
העלייה לקרקע בנגב, ומתקופה זו נשתמרה הגדה אחת. ההגדות לא זהות, וככל הנראה חברי
הקיבוץ ערכו אותן מחדש כל שנה לקראת ליל הסדר. הם בחרו את הטקסטים, שישולבו בהגדה, וחידשו גם את האיורים המלווים,
שצוירו בידי מאייר חוֹבב. ההגדות שוכפלו בקיבוץ בהתאם לכמות המשתתפים.
שערי הגדות
של פסח שחוברו בידי חברי קיבוץ אורים מהשנים תש"ו (1946), תש"ז (1947)
ותשט"ו (1956) (DD2\416)
חברי קבוצת
אורים בזמן שהותם ברעננה לפני העלייה לקרקע בנגב (PHG\1060070)
ליל
סדר קהילתי נחוג בקיבוצים כבר באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת תוך שימוש בהגדה, שגובשה
על ידי חברי הקיבוץ. נוסף לרצון לציין את החג המסורתי שהכירו מבית, פסח סימל בעבורם
את מעשה ההתיישבות החלוצי, והם חשו קִרבה מיוחדת לחג – כאילו הם אלה, שיצאו ממצרים
כדי לממש את עצמאותם ואת לאומיותם. במקום לציין את חג הפסח כל אחד עם משפחתו, הסדר
הפך לחגיגה כללית ולאחד הערבים המרכזיים בשנה כולה. כמעט כל קיבוץ יצר הגדה משלו,
ועדכן אותה מדי שנה, בעיקר בשנות ה-40, לפני שנפוצו הגדות קיבוציות בעלות נוסח
אחיד.
יחד עם
השמירה על המסורת עברה
ההגדה התאמה
לחייהם העכשוויים של חברי הקיבוץ החילונים. הטקסטים, שנבחרו מן ההגדה המסורתית,
היו בעלי זיקה ציונית עם דגש על הממד החקלאי של פסח כחג האביב וכראשית העומר. פסח
קיבל משמעויות נוספות של יציאה מגלות אל שחרור לאומי, שיבה אל הטבע ואל ארץ ישראל
ואקטיביות של העם היהודי. קטעים מנוסח ההגדה המסורתית שולבו עם טקסטים של הוגי
דעות ועם שירים חדשים של משוררים בני זמנם.
ההגדה
של אורים לשנת תש"ז משלבת בין פסוקים מההגדה המסורתית ושירי אביב: "טל
נופף עלי ארץ ברוכה" מתוך תפילת הטל ו"בשורה טובה הבאתי" מאת
המשורר יעקב פיכמן. עיצוב הדף שואל מההגדה המסורתית את השימוש באות פותחת גדולה
ומקושטת.
מתוך
ההגדה לשנת תש"ו: פסוקים מן התורה על ראשית הקציר לצד "שיר מאגדי
העומר" מאת זרובבל גלעד וקטע מהשיר "ספיח" מאת רחל
מנסחי הגדת
הפסח הקיבוצית חזרו למקרא ולדברי הנביאים, ושילבו גם אותם. ניתן מקום נרחב לדמותו
של משה רבנו, שנעדר כמעט מההגדה המסורתית, על ידי ציטוט פסוקים מהתורה, מדרשים ומאמרים, העוסקים
בהנהגתו המוסרית והוצאתו את העם לחירות. פסוקים מ"שיר השירים" שולבו אף
הם בהגדה הקיבוצית, בעיקר תיאורי הטבע התואמים לתקופת האביב. ניתן לזהות את המגמות
הללו גם בהגדות של קיבוץ אורים.
סיפורו
של משה במוקד ההגדה: ציטוט ממאמרו של אחד העם "משה" ולאחריו מדרש משמות
רבה על משה הרועה את צאן יתרו. מתוך ההגדה לשנת תש"ז.
פסוקים
מ"שיר השירים" בהגדה לשנת תש"ו.
"והגדת
לבנך" הייתה המצווה העיקרית בעיניהם של חברי הקיבוץ, ולכן בחרו לספר על יציאת
מצרים לצד סיפור המעשה הציוני, שבו נטלו חלק. הם התייחסו לאירועים אקטואליים, שהתרחשו
סביבם, וכך נכנסו להגדה טקסטים ושירים על מאורעות שנות ה-30, בהמשך על השואה וקשיי
ההעפלה ולאחר מכן על מלחמת העצמאות. בשנות ה-50, לאחר קום המדינה, הופיע קיבוץ
הגלויות, המתרחש בארץ. המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא
יצא ממצרים" קיבל משנה תוקף.
מתוך
ההגדה לשנת תש"ו: השיר "חלום חלמתי" מאת יצחק קצנלסון, משורר פולני,
שנרצח בשואה ושיריו נשמרו והגיעו ארצה. קצנלסון כתב על חלום, שעם ישראל איננו. כך
ניתן ביטוי לשואה שנסתיימה לא מכבר.
שירו
של חיים נחמן ביאליק "מתי מדבר האחרונים", המתאר את התעוררות היהודי
החדש שפועל להבאת הגאולה, שולב בהגדת תש"ז. לימים הולחן השיר בידי יהודה שרת והיווה אחד
משיאי ליל הסדר הקיבוצי.
אל
הנוסח המסורתי "עבדים היינו" הוסיפו
עורכי הגדת תש"ו דברים על קשיי הגלות ועל עלייתם ארצה כדי "לחדש את
בריתנו עם האדמה הזאת".
אל
הנוסח המסורתי "בכל דור ודור..." נוספה התייחסות לשואה ולניסיונות
ההעפלה לארץ ישראל, ההגדה משנת תש"ז.
ההגדה
לשנת תשט"ו נותנת דגש על קיבוץ גלויות: "שנים-עשר השבטים הקדומים אל
גבולנו שוטפים ובאים."
החל משנות
ה-50 עברו יותר ויותר קיבוצים להגדות בעלות נוסח אחיד, שהוציאו לאור התנועות
הקיבוציות השונות. לאחר קום המדינה נקבעו מועדים לציון יום השואה, יום הזיכרון
ויום העצמאות, והצורך לשלב תכנים אלה בליל הסדר פחת. בעקבות זאת ניתן מקום נרחב
יותר לטקסטים מההגדה המסורתית. אפשר לזהות השפעה של המגמות הללו בהגדה של שנת
תשט"ו: לראשונה מופיעים בה "ארבעת הבנים" ועשרת המכות, ומצוטטות
הפסקאות מהנוסח המסורתי על פסח, מצה ומרור. שירי סוף ההגדה נוספו אף הם: "אחד
מי יודע" ו"אדיר הוא" לצד "מלאו אסמינו בר".
ארבעת
הבנים מצוירים כחלוצים בהגדה לשנת תשט"ו.
בליל
הסדר הקיבוצי הקהל כולו היה שותף פעיל, ילדים ומבוגרים. קטעי הקריאה חולקו בין
החברים, נערכו הופעות של שירה וריקודים, שאליהם התכוננו במשך זמן רב, וכולם שרו יחד
את שירי הסדר – חלקם ידועים וחלקם הולחנו במיוחד. בהתאם לכך ההגדה לשנת תשט"ו
נראית כמו שירון ופחות כמו הגדה מסורתית בניגוד לקודמותיה.
הכרזה
על שתיית הכוס הראשונה בהגדה לשנת תשט"ו. לכל המשתתפים בליל הסדר יש תפקיד.
מבנה
זמני לצאן, קיבוץ אורים, 1948, מאוסף קרן היסוד. (PHKH\1268047). "חד
גדיא" הופיע בהגדות תש"ז (הפיוט המקורי) ותשט"ז (שירו של נתן
אלתרמן "הגדי מן ההגדה").
ניכר,
כי ההגדות לפסח הקיבוציות נכתבו מתוך היכרות מעמיקה עם התנ"ך ועם ארון הספרים
היהודי. מחבריהן בחרו לנסח מחדש את ההגדה כדי לנסח מחדש את ההגדה ולהפוך אותה לחלק מהזהות היהודית החילונית החדשה, שגיבשו בארץ ישראל.
~ פורסם ב- 17.4.2024 ~