נכתב על ידי פרופ' יוסי גולדשטיין
חתירה לאחדות
במהלך יוני 1947 אמורים היו חברי הוועדה המיוחדת של האו"ם (UNSCOP) להגיע ארצה במטרה לגבות עדות מנציגי הערבים והיהודים ומראשי השלטון הבריטי בירושלים כדי לגבש המלצה לפתרון הקונפליקט היהודי-ערבי בארץ ישראל. מנהיג היישוב, דוד בן-גוריון, ששימש כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, ביקש להתכונן לקראת העדויות בפני הוועדה על ידי גיבוש קונצנזוס רעיוני בקרב כלל מפלגות היישוב.
בן גוריון מעיד בפני וועדת אונסקו"פ, 1947 (PHG\1085514)
ברור היה שחברי ועדת האו"ם יציעו את חלוקת הארץ, למרות שגופים פוליטיים מרכזיים התנגדו לכך. "המזרחי", "אחדות העבודה" והרוויזיוניסטים, דרשו, כל אחד לשיטתו, ארץ-ישראל שלמה ליהודים. לעומתם "השומר הצעיר" דרש הקמת מדינה דו-לאומית. בן-גוריון חשש מחוסר בהירות אידיאולוגי שיציג הצד היהודי, ועל כן התעקש שהיישוב היהודי, על כלל זרמיו הפוליטיים, ייוצג בלעדית על ידי משלחת אחת ויחידה של הסוכנות היהודית, אף על פי שגם הוא התכוון לדרוש הקמת מדינה יהודית על פני הארץ כולה. מאחר שברור היה מראש, שחברי ועדת האו"ם ידרשו את חלוקתה, הוא החליט לבסוף להמליץ על הקמת מדינה יהודית בחלק מהארץ.
דרישתו מהמפלגות הציוניות לנקוט בריסון תפיסתם האידיאולוגית בעת הופעת נציגיהם בפני ועדת האו"ם ולהציג חזית אידיאולוגית אחידה לא התקבלה אצל באי כוחם באהדה. כך, למשל, היה ברור למפלגות "המזרחי", "הציונים הכלליים" ול"אגודת ישראל", שבן-גוריון מתכוון לקבל הצעות ברוח תפיסותיו המדיניות ולהטיל איסור על הופעות נפרדות ומנוגדות של מפלגות ציוניות וארגונים יהודים אחרים בפני חברי ועדת אונסקו"פ. הקבוצות הללו איימו להופיע עצמאית בפני הוועדה.
בן גוריון לא ויתר. בישיבת מליאת הסוכנות, שכונסה ב-18 ביוני בעת שחברי הוועדה כבר היו בארץ, והמתינו לדיונים עם הגורמים השונים המעורבים בסכסוך, זימן בן-גוריון ישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות ושל "הוועד הלאומי" ונציגי האופוזיציה – "אחדות העבודה", "השומר הצעיר" והרוויזיוניסטים. בישיבה התברר גם לאנשי האופוזיציה, שהנהלת הסוכנות בראשות בן-גוריון היא זו שתייצג את העם היהודי, ולכן לא תיתכן הופעה נפרדת שלהם בפני ועדת האו"ם.
בן גוריון הגיע להסכמות עם נציגי "אגודת ישראל". העובדה, שהללו דרשו תמורת אי הופעתם הנפרדת הצהרה בדבר השמירה על הסטטוס-קוו בנושאי דת ביישוב, לא הפריעה לו. הוא חתר לקונצנזוס. עבור אי הופעתם הנפרדת הסכים להצהיר כי במוסדות "ההסתדרות הציונית" ישמרו את השבת, יחילו את חוקי הכשרות, ויובטחו נושאים שונים בענייני אישות וחינוך, ש"אגודת ישראל" עמדה עליהם. ממילא היה ברור לו, כי אלה הן דרישות, שכבר קיבל באופן זה או אחר בעת כריתת הברית עם "המזרחי" בשנות השלושים. עתה חזר עליהן שוב במכתב, ששלח אליהם ב-19 ביוני 1947 בשם הנהלת הסוכנות, עליו חתמו שני חברי הנהלה נוספים - הרב יהודה לייב פישמן מימון ויצחק גרינבוים.
במכתב ציין את חובתה של המדינה שתקום להבטחת חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה, וכי לא תהיה מדינה תאוקרטית. הוא לא התחייב להחיל חובה זו גם על חוקת המדינה שתקום, והסביר את עמדת הסוכנות בארבעה נושאים, הקשורים לדת וליחסיה עם המדינה שתקום:
• שבת - "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת". בני דתות אחרות יוכלו לשבות בחג השבועי שלהם.
• כשרות - "יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה אוכל כשר".
• דיני אישות - "ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים".
• חינוך - "תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך". המדינה תקבע את "המינימום של לימודי חובה" במקצועות כגון עברית, היסטוריה ומדעים.
לימים הפך מסמך זה לאבן היסוד ל"סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה במוסדות היישוב ובמדינת ישראל וכל דיון שעלה בנושא מאז שנת 1947 ועד לימינו מתייחס להסכמות העקרוניות שנוסחו במכתב.
"מכתב הסטטוס קוו", 1947 (S25\1446)